הדרשה השבועית

כי תשא

נתינה וקודש

הרבה סטייסי בלנק

בתחילתה של פרשת "כי תשא" נמצא, כבפרשות הקודמות, רשימה ארוכה של הוראות לבניית המשכן, המקום שבו מתכוון ה' להשכין את נוכחותו בתוך בני ישראל. אחרי פרטים טכניים רבים, המיועדים לאדריכלים ולקבלנים, כגון מידות המזבח וצבע הכיורים, מצווה ה' את העם, כמו שכתוב:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'.כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (שמות ל, 11-16).

כל אחד חייב לתרום סכום כסף זהה לתחזוקת המשכן. מטרת התרומה הכפויה הזו היא לשמור על האדם מעונש במקרה של עברה.

יש כמה דברים לא ברורים. ראשית, אנחנו מגדירים תרומה כנדבה - כאן, מדובר בחובה. תשלום חובה, הוא בדרך כלל מס למדינה; וכשמשלמים מסים, מצפים לקבל בתמורה מגוון שירותים לחיי היומיום שלנו. בפרשה, התרומה-מס היא עבור תפקוד העבודה במשכן והשקעה בכלים ובאסתטיקה.

כרבת קהילה, שואלים אותי לא מעט, "כמה חברים יש בקהילה?" כשההגדרה של חבר קהילה היא מי שמשלם דמי חברות. השאלה היא שאלה קשה, כי מספר החברים המשלמים דמי חבר הוא הרבה יותר קטן ממספר המשפחות המבקרות בבית הקהילה שלנו ומשתתפות בפעילות מדי חודש ומשלמות דמי השתתפות סמלית בפעילות אחת או אחרת. אני יודעת שרבים מהאנשים האלה מרגישים סוג של שייכות לקהילה. אולי הם לא חברי הקהילה כי אף אחד לא הציע להם? אני נזהרת מלהעלות את הנושא, שמא יחשבו שאנחנו רק מחפשים את הכסף.

במהלך השנים הבנתי שישראלים לא רגילים להשתייך לקהילה. זה נחשב גלותי - רק יהודים בחו"ל מחפשים קהילה, כי זאת הדרך היחידה להביע את יהדותם בחו"ל. בנוסף, ישראלים משלמים מסים למדינת ישראל שיש לה משרד לענייני דתות. הישראלים משלמים ומצפים לקבל שירותי דת ללא תשלום נוסף. למרות ההתקדמות בעניין בשנים האחרונות, עדיין אין חלוקה שווה של התקציבים הממשלתיים עבור שירותי דת. והשאלה מתבקשת - האם זהו תפקידה של הממשלה לממן פעילות דתית?

איך זה מתייחס לציווי האל לתרום מחצית השקל לתחזוקת המשכן? יש לנו מה ללמוד מכך בענייני קהילה שרלבנטי היום כמו אז.

הציווי מלמד אותנו שוויון -- על כל אחד לתרום. העניין הוא לא הכסף, אלא עצם הנתינה. אין אדם שלא יכול לתת מעצמו. לפי התלמוד (בבא בתרא י:ב), "אמר רבי אבהו: שאלו את שלמה בן דוד, 'עד היכן כוחה של צדקה?' אמר להם, 'באו וראו מה פירש דוד אבא (תהלים קיב ט) "פִּזַּר, נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד; קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד..." מי שנותן מכספו למען אדם או ארגון אחר יוצר מורשת שממשיכה אחרי שהוא כבר לא נמצא בעולם.

התורה מבינה שלחיים רוחניים יש מחיר כספי. המשכן הוא מקום שמתלכלך, יש בו כלים שמתיישנים ונשברים; ואם רוצים לקיים חיים רוחניים, חייבים לדאוג לחומר. לפי אברהם אבן עזרא (חי בספרד במאה ה-12 ומצטט את סעדיה גאון), "הוא חיוב על ישראל בכל שנה" עבור תפקוד המשכן בעניינים כגון הבאת הקורבנות, תיקון הכיורים, ומשכורת לדייני הסנהדרין. התרומה הכרחית לקיום המקום ויש בה אמירה - התפקיד שלנו הוא לא רק לקבל חוויה, אלא גם לקחת חלק באחריות ולדאוג שהממסד ימשיך לפעול בעתיד.

ולבסוף, הציווי לתרומה מלמד צניעות. הפרשן האיטלקי שמואל דוד לוצאטו (המאה ה-19) מזהיר שמי שלא יביא את התרומה יביא מגפה על עצמו. לאדם המודרני והרציונאלי, זאת טענה מגוחכת. רובנו לא מאמינים שדברים רעים קורים לנו בגלל החטאים שלנו. להפך, לוצאטו אומר באמירה הזאת "מרחיקה את האדם מ(להיות) בטוח בכוחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כולה." זה המקור לאמונות תפלות כגון "עין הרע". אנחנו לא יודעים שום דבר על העולם הזה או על העולם הבא בביטחון שלם. מהמקום הזה, אומר לוצאטו, "שפל רוח יתמוך כבוד." תמיכה במשכן היא הכרה באפשרות שיש משהו גדול מאיתנו בעולם.

התורה יוצרת מחויבות למשכן, מקום להתחבר לרוח ולמורשת. במקדש המעט שלנו, בית הקהילה, יש לנו שאיפות דומות:

--מקום שוויוני שמקבל את כל אחד\ת באשר הוא\היא עם היכולות שלו\ה

--מקום שאנשים גאים בו, דואגים לו, ומרגישים אחריות לתחזק ולקדם אותו.

--מקום שמאפשר לקחת חלק בחיפוש אחר המשמעות בחיים -- למצוא תשובות ולהמשיך לשאול שאלות.

כולי תקווה ותפילה שנישא את ראשנו לתת את תרומתנו ולהימנות בקהל ישראל - יורשים למורשתו, שותפים בגורלו, וחייבים בקיומו.

שבת שלום