הדרשה השבועית

ויחי

למה לקחת את הכל אישית?

הרבה גליה ריבה סדן

רבותינו היטיבו להתאים למרבית פרשות השבוע הפטרה בעניינן. מציאת הקשר בין השתיים היא כפתרון חידה: לעיתים הקשר קלוש, לעיתים ניתן למצוא כמה וכמה קשרים בין הפרשה להפטרה, לעיתים – הקשר גלוי ומובן מאליו. כך הדבר השבוע: פרשת השבוע עוסקת, בין היתר, בצוואתו של יעקב לבניו, ואילו ההפטרה, ממלכים א' פרק ב', מתארת את צוואתו של דוד לשלמה בנו.

צוואתו של יעקב נחלקת לארבעה חלקים: דבריו ליוסף בתחילת פרק מ"ח; ברכתו לאפרים ולמנשה בהמשך אותו פרק; "חזונו" לבניו, מה שמכונה, בטעות, ברכת יעקב לבניו, בפרק מ"ט; בקשתו מבניו שיקברוהו במערת המכפלה בסוף פרק זה. לעומת זאת, צוואתו של דוד קצרה ביותר, אורכה שמונה פסוקים, והיא מועברת לשלמה רק לאחר שנתן הנביא ובת שבע מאלצים את דוד לקיים את הבטחתו לבת שבע שבנה, שלמה, ימלוך. יחד עם זאת, בשני המקרים ניתן למצוא בין השיטין פן אישי מאוד, שלא נאמר במפורש לא לנמעני הצוואה ואף לא לנו כקוראים, אך נראה שמוסרי הצוואה (או ליתר דיוק – עורכיה) מניחים כי בידינו להבין את ההקשר.
***

יעקב חולה. יוסף מגיע לבקרו מלווה בשני בניו, אולי מתוך ציפייה כי יעקב יברכם. יעקב החולה מתחזק מעט ומוסר את תמצית מורשתו ליוסף. את דבריו הוא חותם בהחלטתו להעלות את מעמדם של נכדיו, אפרים ומנשה, למעמד של בנים-יורשים. ואז, לפתע, ללא כל הקשר, מזכיר יעקב את מותה של רחל, משל נשתבשה עליו דעתו וכחולה סופני הוא נסחף באסוציאציות שאינן ממן העניין. וכך נאמר שם (בראשית, מ"ח 3-7):
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם  אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.

ייתכן שאכן אנו נחשפים לבלבול של זִקנה שתקף את יעקב, שכן הוא מיד עובר לשאול מי הם הניצבים ליד יוסף, ומברך אותם, ואיננו חוזר עוד אל עניינה של רחל. בהמשך, כאמור, הוא עובר לחזונו לגבי עתיד בניו ושבטיהם, ורק במילותיו האחרונות מתבררת לנו, אולי, סיבת אזכורה של רחל: יעקב מבקש להיקבר במערת המכפלה, ומי שמוטלת עליו החובה לדאוג לכך, היחיד שיכול להביא בקשה זו לידי מימוש, הוא יוסף (כפי שעולה מחילופי דבריו עם פרעה בפרק נ'). ייתכן שהיה בכוונתו של יעקב לבקש מיוסף שיעשה עמו חסד, על אף שהוא-עצמו לא טרח לקחת את גופתה של רחל למערת המכפלה, על אף שהמקום בו מתה, בדרך אפרת (בית לחם) איננו מרוחק כל כך (הרמב"ן בפירושו לתורה אמד את המסע בחצי יום הליכה). אלא שהבקשה קשה לו. הוא מתמהמה, המילים יוצאות לו מבולבלות – יעקב הבין שיוסף עלול לכעוס על חוסר הצדק הזה – מדוע שיטרח להביא את גופת אביו (שלא חיפש אותו כל השנים!) כל הדרך ממצרים למערת המכפלה, כאשר אביו עצמו לא היה מוכן לטרוח טרחה קטנה הרבה יותר עבור אמו, רחל? אולי לכן הפסיק יעקב את דבריו באמצע ועבר לדבר אל אפרים ומנשה. רק ברגעיו האחרונים הוא מעז לחזור לעניין שמעסיק אותו מן-הסתם ימים רבים, ומבקש, בכל זאת: 
וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי  אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר. שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה (שם, מ"ט 29-31) .

הדברים, כאמור, מכוונים ליוסף. ועל כן בולטת בהם מילה אחת קטנה. כאשר מדבר יעקב על רחל, הוא אומר ליוסף: "מתה עלי רחל". עלי. אני אבדתי אותה, היא הייתה יקרה לי. אל תחשוב שלא אהבתי אותה, או שקל היה לי להחליט שלא להביאה לקבורה במערת המכפלה. התאבלתי עליה, היא מתה עלי. במילה זו תולה ר' אברהם אבן עזרא את פרושו לדבריו של יעקב, כביכול כך מבקש יעקב להתנצל בפני יוסף. 

כאן ראוי לציין את גדלות לבו של יוסף, שכן עולה מן הדברים שיוסף לא רק הסכים להביא את יעקב לקבורת אבותיו, אלא אף בחר להבליג על דבריו של אביו. האם רק עליו, על יעקב, מתה רחל? ומה בדבר בנה הרך יוסף, השנוא על אֵחיו, שאיבד את אמו בחטף? האם הוא לא התאבל עליה? האם כאבו לא היה גדול, לכל הפחות, ככאבו של יעקב? ומה לגבי בנימין, לכשיגדל? איך מרשה יעקב לנכס כך לעצמו את מותה של רחל?! לו היה אדם מעט יותר דיפלומטי (ומניפולטיבי), מוטב היה שיאמר: מתה עלינו, וכך יכול היה ליצור קרבה ואינטימיות בינו לבין יוסף בנו. יעקב, כהרגלו, רואה רק את עצמו ואת כאבו. למזלו, בנו השתנה והתבגר, נעשה נדיב וסלחן בבגרותו, ובחר לקיים את צוואתו של אביו.

יעקב ודוד דומים. גם דוד, כמו יעקב, אהב בעיקר את עצמו וראה בעיקר את עצמו, את צרכיו ואת רצונותיו. אבל דווקא ברגעיו האחרונים מתגלה בו מידה של רגישות. את דבריו של דוד לשלמה ניתן לסכם כך: 'שלמה, שמור על התורה והמצוות וכל השאר, ועכשיו לעיקר – יש כמה אנשים שצריך לחסל, וכמה שצריך לתגמל. לטיפולך, רות, סוף'. ברשימה הקצרה של האישים שעל שלמה 'לטפל' בהם, מעוררת דמותו של יואב סימן שאלה גדול:
וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל  (מלכים א', ב' 5-6).

סליחה?! את יואב צריך לחסל? לָמה?! יואב הנאמן, שחיסל עבורך את הקצינים שהיה מקום לחשוש לנאמנותם? שהרי אבנר בן-נר היה שר צבאו של שאול, ואילו שמעי בן גרא עבר למחנהו של דוד רק לאחר כישלונו של מרד אבשלום. ברור, אם כן, שיואב ביקש להשיג מטרה כפולה – להגן על דוד מסכנות פוטנציאליות, תוך שהוא מבצר את מעמדו כשר הצבא ונפטר ממתחרים. שתי הסיבות גם יחד אינן מוכיחות שיואב הזיק לדוד באופן כלשהו, או המר את פקודתו.

אלא שיואב כן המר את פקודתו. כמו המילה "עלי" בדבריו של יעקב, גם כאן מילה קטנה אחת חושפת את המניע הנסתר: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה". עשה לי. באופן אישי. ומה אישי יותר מהרג בן? דוד מבקש לנקום ביואב את חיסולו של אבשלום. גם במקרה זה ברור, כי כאשר בחר יואב להרוג את אבשלום הוא דאג לא רק לשלטונו של דוד, אלא גם למעמדו-שלו ואפילו לחייו. זהו הדבר שדוד זקף לחובתו של יואב ולא סלח עליו עד יום מותו. אבל כמו יעקב, גם הוא מתקשה לומר את המילים המפורשות. גם לו לא עומד כוחו להסביר את בקשתו ואת מניעיה עד תומם. אלא שבניגוד ליעקב, הסתרת המניע מבטאת, אולי, מידה של התחשבות בשלמה – במקום לצוות עליו לנקום ביואב על שהרג את היורש המיועד, "האמיתי", הוא מכסה על כוונתו בניסוח דיפלומטי, שיש בו מידה של טאקט שנעדרת מדבריו של יעקב.

יעקב ודוד זכו פעמיים: הם זכו להאריך ימים, והם זכו לבטא את רצונותיהם האחרונים, שאף הוגשמו לאחר מותם. אנחנו פוגשים אותם השבוע ברגעיהם הפגיעים ביותר, מבטאים את רצונם ויכולים רק לקוות כי הוא ימומש. זקנים וחלשים הם מתחשבנים עם העבר ומסכמים את חייהם.

מיעקב אני לומדת על הכוח שיכול להיות לנו ברגעים אלה לברך, להשפיע מאורנו וניסיוננו על צאצאינו, לומר להם שהם חשובים לנו, כל אחד בדרכו, גם אם אכזבו אותנו לפעמים.

מדוד אני לומדת שגם באנשים המרוכזים בעצמם יכולה להיות מידה של רגישות וטאקט; שגם ברגעים בהם יש לנו את הזכות המלאה להיות מרוכזים בעצמנו, צריכה להיות לנו מידה של רגישות וטאקט.

ברוך דיין האמת. הסתיים עידן. האבות והאימהות הלכו לעולמם. מעתה נצטרך לעמוד על רגלינו ולקחת אחריות על מעשינו. 

שלום לכם, בני-יעקב. ברוך הבא, עם ישראל.                                                                  

שבת שלום

לקריאה נוספת:
ליבוביץ', ישעיהו. שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאת תלמידיו, עמ' 191-188.
ליבוביץ', נחמה. עיונים חדשים בספר בראשית, הוצאת הסוכנות היהודית, עמ', 388-384.