הדרשה השבועית

ויגש

התמודדות ואחריות

מורי לי-דר

פרשת מקץ, אותה קראנו בשבת האחרונה, נגמרת במעמד מפחיד: מבוהלים עד עמקי נשמתם עומדים יהודה ואחיו מול יוסף, בטוחים שהמשנה לפרעה עומד לקחת מאביהם ומהם את בנימין, אחיהם הקטן,  לעבדות. לו היה הרגע הזה מצולם כטלנובלה משובחת היה הפרק נגמר בסדרת צילומי תקריב של כל אחד מהנוכחים בחדר, החל בבנימין ההמום וכלה בפניו המחווירות  של יהודה, שתחתום את הפרק . קאט. בשבוע הבא ביוסף ואחיו.... ונעבור לפרסומות.

מחזור סיפורי יוסף, שמגיע לשיאו הדרמטי בפרשת ויגש, הוא מופת של כתיבה דרמטורגית. יש בו שנאה, קנאה, מין, אלימות, מתח, מעשי רמייה וצדק פואטי. גיבוריו סובלים, מתבגרים, נופלים ועולים וזוכים בסופו של דבר בקטרזיס מרגש שמבטיח לא להשאיר עין אחת יבשה באולם.   

מי זוכר, איפוא, שבסוף הפרשה, דר לו איזה אנטיקליימקס קטן, בן 14 פסוקים בסה"כ, העוסק במהפכה האגררית  של יוסף, ששינתה את פניה של מצרים לבלי היכר, ואולי אף הכינה מבלי דעת את הקרקע לשעבוד העתידי של בני ישראל. תזכורת קצרה: אחרי שהפרשה מספרת לנו כיצד הושיב יוסף את אביו ואת אחיו בארץ גושן הפורייה,  עובר הכתוב לתאר את קורות העם המצרי בארצו במהלך שבע השנים הרעות. בשיאן, מלאים יוסף את אדמות מצרים והופך את תושביה לאריסים. זהו אינו תהליך של רגע. תחת ניצוחו של יוסף התהליך מתחיל במכירת מזון תמורת כסף וכשזה אוזל, המזון נמכר תמורת הצאן, הבקר והסוסים  של העם. בשנה אחריה, כשלא נשאר עוד למצרים דבר למכור, פרט ל "גווייתנו ואדמתנו" כהגדרתם, קונה מהם  יוסף  את כל אדמות מצרים "ותהי הארץ לפרעה". וכאילו לא די בכל אלו, עורך יוסף, לא נעים לומר, טרנספר המוני בו הוא מנתק אוכלוסיות שלמות ממקום מושבם ומפזר אותם בכל רחבי מצרים וזאת, ע"פ רש"י, כדי שיזכרו שאין להם עוד חלק בארץ.

קשה שלא להרגיש אי נוחות גדולה אל מול חלק זה של סיפורנו. אני הסוציאליסט התמים, האמנתי עד רגע קריאת חלק זה שהתבואה שנאספה כמס מהעם בשבע השנים הטובות תחזור אל העם בשעת מצוקתו חינם אין כסף, או לפחות במחיר סמלי, שהרי זה הדבר המוסרי ביותר שניתן לעשות, לא?  במקום זאת, מנהיג יוסף, בחסות משבר לאומי אותו חזה מראש, מהפכה  שמרוששת את העם ומכריחה אותו למכור את רכושו, אדמתו, חירותו ועתיד הדורות הבאים לבוא  וכל זאת תמורת פת לחם.

הרמב"ן אמנם מדגיש שהאמירה "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה" (פס' 19) היא בכלל הצעה  של המצרים ולא של יוסף ששנא את העבדות. לכן קונה יוסף רק את האדמה ולא את העם שהרי כתוב: "ויקן יוסף את כל אדמות מצרים לפרעה". אדמות כן. בני אדם לא.  איך, אם כן, ניתן להתמודד עם אמירתו של יוסף: "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם" מספר פסוקים מאוחר יותר?  מסביר הפרשן המודרני רבי מאיר שימחה הכהן שהכוונה במילה "היום" מרמזת על קניית העם לתקופה זמנית כשכירי יום עד אשר תחלוף השעה הקשה.  

"כלי יקר" מתרץ את העברת האוכלוסייה בכך שהיה בכלל שיעור באמפטיה : "כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר... על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר". ועדין, גם אם נקבל פרשנויות מקלות כאלו ואחרות לאירוע, התחושה השלטת היא עדין תחושה של חוסר צדק משווע.  זו הולכת ומתעצמת נוכח הפסוק הבא שחותם  את סיפור שעבודה של מצרים:
 "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". ובמילים אחרות -   בזמן שהעם המצרי נקרע מאדמתו וחרותו  ישבו להם בני ישראל בגושן הפורייה, נאחזו בה והתרבו בה עד מאוד. ועל כך כתב הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון:  "נראה כי יוסף יוצר הבדלי מעמדות בתוך החברה המצרית: העם שאין לו נחלה ובית קבוע והמשפחה העברית שלהם יש נחלה. דווקא עמדה כלכלית משופרת זו היא המביאה את בני הארץ לקנא בעם העברי שפלש לתחומם והשתלט על ארצם וכספם".

אלו דברים מטרידים, בעיקר משום שהם מפקיעים מאתנו את הסיפור שאליו כל כך התרגלנו, סיפור שבו בני ישראל סבלו במצרים "יש מאין". הנרטיב הכל-כך נוח הזה, שאוהב להאשים את האחר, שונא לקחת אחריות ונהנה להתכרבל בחמימות מעמדו כקורבן, מאותגר לפתע. מסתבר, רומז לנו הכתוב, שבני ישראל – עד לשעבודם  – היו סוג של אליטה כלכלית זרה במצרים. ופתאום, המחשבה על כך שדור שלם של מצרים שגדלו תחת מנטאליות של עבדות, יקום ויכלה את זעמו בעם שחי לצדו בתנאים משודרגים לא נראית כל כך מוזרה.      
אני לא מבקש להצדיק את פרעה ואת מסכת העינויים שהוא העביר את בני ישראל . אני גם לא מבקש לומר שהקורבן חייב תמיד לפשפש במעשיו כדי למצוא בעצמו את האשמה למצבו. לא חסרים מקרים היסטוריים ופרטיים כאחד בהם האשמה כולה נחה בידיו של התוקפן, וזה צריך להיות בבחינת המובן מאליו.

אני כן מבקש  לדבר על תודעה. לא יכול להיות מצב שבו עם אחד, חופשי, חי בצמוד לעם כבוש מבלי לקחת על כך אחריות, או לשלם על כך את המחיר בהמשך הדרך. לא יכול שבאותה המדינה יתקיימו  פערים כלכליים בלתי נתפסים בין עניים לעשירים מבלי לקחת על כך אחריות, או לשלם  על כך את המחיר  בהמשך הדרך. לא יכול להיות שבחסות קטסטרופות כאלו ואחרות – יהיו אלו אסונות טבע, מלחמות, אויבים מבית או מבחוץ – יבצעו מדינות מחטפים פוליטיים וכלכליים מבלי לקחת על כך אחריות, או לשלם על כך את המחיר בהמשך הדרך. אי אפשר להמשיך להסתמם  מול המסך מתוכניות ריאליטי, הפסקות פרסומות והסיפורים המרגשים על יוסף ואחיו בזמן שבשולי הפרשה הקרקע שלנו מתחילה לבעור.

פרשת ויגש מציעה לנו שני קטבים של התמודדות. היא נפתחת בנאום של יהודה שכולו מופת של לקיחת אחריות ומסתיימת בעצימת עיניים. נדמה לי שהגיע הזמן שנתנהג כולנו כמו שהתנהג יהודה בתחילת הפרשה

שבת שלום.