הדרשה השבועית

תולדות

מתי להגיד די- על גבולות הפלורליזם

הרב ישי רון

הייתי רוצה לכתוב בשבחו של יצחק; בשבח הוותרנות; בשבח קולו המינורי של יצחק שנמנע ממאבק על חייו כשאביו הוליכו אל המזבח; בשבח יצחק שמחל על כבודו כשבארות שחפר נגזלו ממנו פעם אחר פעם, ושלא יצא מגדרו לאחר שהבין כי רומה ע"י בנו יעקב. יצחק ראוי היה לשמש כמודל לאדם טוב, רודף שלום שמשיג את מבוקשו תוך שהוא מתרחק מכל ביטוי של כוחנות.

מעטים האנשים, כמו יצחק, שבדרכם הרכה, המינורית, זוכים לבסוף במה שיחפצו. הם אלה שאצלם מתגשמת האמרה "אם אתה טוב ירצו בך גם אם לא תפרסם את עצמך". ואולם אמירה זו, שבעבר נשמעה במקומותינו, כבר כמעט חלפה מן העולם. את מקומה החליפו אמירות מן הסוג: "אם אינך מתפרסם אתה לא קיים". "מי שלא דורש לא מקבל...". די אם נסתכל בגלריית הפוליטיקאים שעתידנו נתון בידיהם בכדי להבין שלא האיכות מנצחת אלא הנראוּת. אין (לי) ספק שרוב הפוליטיקאים שמאכלסים את בית הנבחרים לא היו זוכים לכיסא המיוחל אלמלא היו קולניים, חלקי לשון, נדחפים, קיצוניים...

וכאשר הברירה-הטבעית (כלומר, "העם") מבכרת את הוולגרי על פני האנין, את הקיצוני על המתון, את התובעני הרעשן על פני הוותרן והמופנם ליצחק לא היה כל סיכוי להיבחר במרכז של מפלגה כלשהי...

לכתוב בשבחו של יצחק משמע לכתוב בשבחה של מציאות אוטופית; כזו שבה הטוב מנצח כיוון שהוא טוב. אך לצערי המציאות שבה אנו חיים איננה אוטופית; במציאות הסובבת המנצח איננו מי שטוב יותר אלא מי שחזק יותר. כדברי בלז פסקל: "...ומתוך שלא היתה אפשרות לגרום שמה שצודק יהא חזק, קבעו שמה שחזק הוא גם הצודק..."(הגיגים § 298).

במציאות הסובבת אותנו הכוחות הקיצוניים הולכים ומתחזקים; קולם מתעצם ומשתיק כוחות אחרים - פלורליסטים, הומאניים, נאורים. ונשאלת השאלה מדוע הכוחות הרדיקליים גוברים על הכוחות המתונים בחברה?

פסקל טען כי החזק פשוט כופה את דעותיו, וכך הכוחני הופך להיות גם לצודק. אך אפשר להציע הסבר אחר להתחזקות הקטבים: אדם זקוק לטעם, למטרה, למשמעות ותכלית לחייו. הוא צריך להיאבק בעבור משהו שניתפס בעיניו כבעל ערך מוחלט, או לפחות בעל ערך גבוה מאד.

אידיאה נחרצת, בטוחה בצדקתה, מחזיקה באמת המוחלטת (ולא חשוב מאיזה צד) היא כזו שאנשים מוכנים להתחייב לה, להיאבק בעבורה, ולעיתים אף להקריב את חייהם למענה. ולעומתה, מחשבה רכה, סובלנית, פלורליסטית משדרת מסר שהיא לא מספיק חשובה, שהרי היא איננה תובעת בלעדיות. ואם היא איננה חשובה כל כך מי ירצה להתמסר למענה?!

תפיסת עולם פלורליסטית מעצם טיבה נתפסת ככזו שאיננה מעוררת להט רגשי. הפלורליסטית איננה מתמסרת לעוצם רגשותיה שלה אלא קשובה גם לקולות ורגשות של אחרים שמחוץ לה; היא מגלה אמפטיה גם כלפי אלה שחושבים אחרת ממנה. ולכן במאבק שבין פלורליסט שאמונתו איננה מתיימרת להיות אקסקלוסיבית, אמונה שמותירה מקום גם לאמונות אחרות, לבין המאמין הקנאי שבידו "האמת האחת" שאין בלתה, ידו של האחרון על העליונה. לא בגלל שאמונתו של הקנאי צודקת יותר אלא בגלל עוצמת הרגש שמלווה את אמונתו. המאבק בין הפלורליסט לבין הקנאי איננו מאבק סימטרי שכן הקנאי כל כולו מגויס למען אמונתו ואילוהפלורליסטמתמודד עםפרדוקס מובנה, שכןמעצם אמונתו בלגיטימיות של קולות שונים,הוא נדרש לתת מקום גם לקנאי שנאבק כנגדו, שאחרת יטען כנגדו שהוא איננו פלורליסט אמיתי.

האם ניצחונו של הקנאי (הדתי) מובטח? האם חשיבה פלורליסטית, סובלנית, הומאנית נדונה לתבוסה במאבק בקנאות? האם וכיצד מתמודדים עם הקושי המובנה בחברה פלורליסטית דמוקרטית שצריכה להתמודד עם כוחות פונדמנטליסטיים שמבקשים לנצל את הדמוקרטיה כדי להחריבה?

מנקודת השקפה פלורליסטית, שאלת קיומם של גבולות לפלורליזם היא שאלה פילוסופית מטרידה, שכן היא דורשת להניח קיומה של אמת אחת שבשמה יוצבו הגבולות, וזאת בניגוד לתפיסת העולם הפלורליסטית המניחה קיומם של פנים רבות לאמת.

התשובה לקושי מגולמת במקף "- ". כשאני נשאל מהי תפיסת עולמי אני משיב שאני ליבראל-קנאי. כלומר, קיימות בי שתי רמות של תודעה, שני ציווים בשני מישורי תודעה. ברמת התודעה הראשונה אני ליבראל המאמין בחירות האדם אך בה בעת מאמין שיש דרכים שונות המובילות לאמת- את חושבת כך ואני חושב אחרת וזה בסדר...

ברמת התודעה השנייה קיים בי להט קנאי לזכותו של כל אדם לחשוב ולנהוג על פי אמונתו, ובה בעת, חובתו לאפשר גם לאחרים לחיות על פי אמונתם. ברמת התודעה השנייה אינני פלורליסט כלפי הפלורליזם שלי. בעבור האמונה בחירותו של אדם לחיות על פי אמונתו אני מוכן להיאבק בכל עוצמת הרגש. פועל יוצא מכך הוא שבעוד שעלי לקבל כל אדם שחי אחרת ממני, הרי ברגע שאותו אדם יבקש לכפות את אמונתו גם עלי (ועל אחרים) כי אז בשם האמונה שיש לי בחופש הנתון לכל אדם לא אחריש.

אמירתו המפורסמת של וולטר, מהוגי עידן הנאורות, ממצה את הרעיון: "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".

כנגד הכוחות הריאקציוניים, המתרבים בסביבתנו, שפועלים לפרק את החברה הדמוקרטית ולכונן תחתיה משטר דתי-לאומני (כזה או אחר...) הנשלט ע"י טירנים (כוהני-דת) ושבמהותו מבקש לרמוס זכויות אדם, צריך להיאבק בלהט של מאמינים קנאים ולא בסובלנות אצילית כשל יצחק, שכן, כפי שנאמר במקורותינו, אין סומכים על הנס, ולא בטוח שהאיל (מהעקדה) יבוא בזמן תחתינו...

שבת שלום