הדרשה השבועית

ואתחנן

לשמוע קצת אחרת...

הרבה יהודית אדלמן-גרין

משה מתחנן לאלוהים ומבקש לעבור את הירדן כדי לראות את גבורת האל בארץ המובטחת, אולם נגזר עליו למות על הר נבו. אחרי חיים מלאים של גבורה, לא תדרוך רגלו בארץ-ישראל. רחל המשוררת מתארת את הבדידות והכאב של משה על הר נבו:

מִנֶּגֶד / רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא?  הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

 

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

 

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

ישנה הרבה בדידות אצל רחל בתשוקה שלה לאוזן קשבת לכאבה. בנוסף לבדידות יש עצב עמוק, "עצב נבו" - זהו העצב הגדול שהיא חווה כאשר היא מבינה שאין לכאבה "אוזן קשבת".

האם נוכל להבין את ההרגשה הזו? פעם היה לי תלמיד חירש מלידה. פרשת השבוע שלו הייתה... ואתחנן. הוא סימן לי שתפילות בית הכנסת גרמו לו שעמום נורא: הוא לא שמע את המוזיקה, את הדרשה, את הקריאה בתורה, לא שמע את קול השופר בימים הנוראים ולכן – כל אלה לא היו קיימים מבחינתו.

ההכנה לטקס בר המצווה שלו נעשתה בשפת הסימנים. בפרשת "ואתחנן" הפועל "לשמוע", והציווי לשמוע, מופיעים שוב ושוב. דאגתי. כיצד אסביר את הצו "שמע!" לתלמיד החרש שלי? אם היה מדובר סתם ב"לשמוע" ניחא, הייתי מסתדרת, אבל בתורה כתוב במפורש "באוזניכם"!

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם (דברים ה, א).

האם הפסוק הזה הוציא את התלמיד שלי מן הכלל? תהיתי איזה מפסוקי הפרשה יהיה הנכון לברך באמצעותו את הנער. ובין הפסוק שהובא למעלה לבין עשרת הדברות מצאתי את המלים: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד).

שפת הסימנים! משה ואלוהים דברו פנים בפנים בהר מתוך האש. נוצר ביניהם המפגש אני-אתה והתקיימה ראיית האלהות האחד בתוך השני.

רש"י מפרש לגבי מעמד הר סיני:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ טו) - מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אילם? תלמוד לומר וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם (שם, יט ח). ומנין שלא היה בהם חרש? תלמוד לומר

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז). רואים את הקולות - רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר.

במעמד הר סיני לא היה חרש כי כל אחד שמע בדרכו שלו או שלה.

התלמיד שלי לא האמין למראה עיניו. הפתעתי אותו וסימנתי לו דבר תורה על ההדברות האלוהית בשפת הסמנים - בשפת הסמנים. באותו מעמד עשתה התיאולוגיה שלי קפיצת דרך. הבנתי שהפועל "לשמע" מקורו בנשמה ובלב. כל הקהל ענה לברכת העלייה לתורה בשפת הסמנים, ומחיאת הכפיים נעשתה גם היא בשפת הסמנים (מרימים שתי ידיים ומשקשקים אותן באוויר) והנער - הוא הרגיש סוף סוף חלק מן הקהילה שלו. היתה שם הקשבה עמוקה.

בברית המועצות לשעבר לימדתי קבוצת חרשים מבוגרים לקראת טקס בר/בת מצווה שלהם. כל הקהילה (ליהדות מתקדמת) למדה "שמע ישראל" בשפת הסמנים וכך היתה מסוגלת לקבל לתוכה את קבוצת החרשים. שתי הקבוצות הבינו מחדש מה היא תפילה, מה היא קהילה.

פסק ההלכה אותו ניסחתי במסגרת עבודת הגמר ללימודי הרבנות עוסק במצוות "שמיעת קול שופר" ובאנשים שאינם יכולים לשמוע אותו. בפסק ההלכה הזה אני טוענת שחרשים יכולים לקיים את מצווה "שמיעת קול שופר", לברך עליה, ואף להוציא אחרים ידי חובתם!

הרמב"ן כותב שכל החושים מתרכזים במקום אחד. המדע מלמד אותנו שפעולת גלי השמיעה דומה מאוד לזו של גלי הראייה. בפרשה שלנו נאמר על המעמד הגדול בהר חורב: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה, כ). אני מציעה שלא נעטוף עוד חרשים ואחרים בחושך אלא, נלמד מהחוויה שלהם כיצד לקיים "שמע ישראל" באמת, עם לב קָשוּב, באוזן קָשֶׁבֶת, ולא נותיר עוד אף אחד לבדו על הר נבו, או על הר חורב.

שבת שלום.