הדרשה השבועית

כי תבוא

"מֵעֵבר הר, הן זה מכבר, רומזת לנו ארץ צבי"

 הרב ד"ר חיים א. רכניצר

(הציטוט מתוך שיר המעפילים של לוין קיפניס)

קיץ קשה, קיץ של בריונות, גזענות, שנאת הגר ורדיפת האחר. ימים של רשע וטמטום חושים. זמנים שיהודים-ישראלים רוצחים ופורעים בשם תורת ישראל ומבזים את צלם אלהים, תוך שהם דולים מי-מערות חשוכים מקרקעית המסורות היהודית. מים מרים, מים מאררים, מים המשקים זרעי פורענות ומצמיחים אידיאולוגיה דתית-פשיסטית. היה זה קיץ של ימים נוראים וכיצד נבוא אל ראש השנה, אל יום הדין? איזו תשובה יש בנו ולאיזו מחילה נקווה ביום הכיפורים הזה? האם שוב נעמוד אל נוכח גילוי האלימות והשנאה המונעים מקנאות דתית ונאמר "...יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה"? (דברים כא, 7). זהו קיץ שבו הרחקנו כרחוק מזרח ממערב מדברי הברית שכרתנו ביום בו נהיינו "לעם חפשי בארצנו". קיץ בו פנינו עורף ליום התקווה הגדולה, היום בו חקקנו על לוחות ברית מגילת-העצמאות את המילים "[מדינת ישראל] תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על

המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

בדומה למעמדים מכוננים בתולדותיהם של עמים אחרים בהם הכריזו על עצמאותם, פרשת "כי תבוא" מתארת את רגע הפיכתן של משפחות נודדות לעם היושב בארצו. במעמד הברית שנכרתה בהר גרזים והר עיבל אנו קוראים – "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ: ... וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, 2-3,9). בניגוד לחזון מעורר ההשראה ולרוח החגיגית השלטת בהכרזות עצמאות למיניהן, בפרשת 'כי תבוא' אנו פוגשים תיאור שהטון השולט בו הוא של אזהרה ואיום על כל אחד ואחת מהאזרחים החדשים של הקהילייה בארץ היעודה. מחבר ספר דברים פותח בסדרה של שתים עשרה קללות שיושתו על העם כולו במידה ויסור מדרך התורה. ברשימת הקללות אנו מוצאים כאלה שמתייחסות למעשיו הדתיים של האדם ברשות הפרט: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר, וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (שם, 15), כאלה שבתחום הטָּבּוּ המיני: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"..., "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (שם, 20.26), וקללות שבאופן מובהק קשורות לסדר החברתי: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן"..."אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (שם 24-26). תפיסתו של ספר דברים את טבע האדם, ומתוכו את עתידה של החברה העברית החדשה, היא פסימית ביסודה. הכישלון והשחיתות המוסרית, הן במישור האישי והן במישור החברתי, רובצים לפתחה של מדינת-העברים כבר מרגע כינונה. בתנ"ך מצויים שני תיאורים של מעמד הברית בהר גריזים והר עיבל; האחד בפרשת "כי תבוא" והשני בספר יהושע (ח, 30-35). ספר יהושע לא מפרט את הקללות והברכות, אלא מפנה אל ספר דברים: "וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, 32), אך בתיאור הטקס עצמו ישנו הבדל. בספר דברים כתוב "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם" (דברים כז, 12-14); לעומת זאת בספר יהושע כתוב "וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:" לא ברור אם כן, האם ישראל עמדו למעלה על ההר או למטה אל מול ההר, וכן הלווים, האם עמדו "לברך" את ישראל על ההר, כפי שכתוב בספר דברים, או "אל מול ההר" ככתוב בספר יהושע? חז"ל דנו בשאלה הזו במקורות שונים (משנה סוטה ז, ה'; בתוספתא סוטה ח, ז; בבלי סוטה לז, ע"ב; ירושלמי סוטה פ"ז, ה"ד). כאן אביא מקצת דברי התוספתא תוך דגש על דעתם של ר"א בן יעקב ורבי (יהודה הנשיא): "כיצד אמרו ישראל ברכות וקללות ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל [כהנים ולוים וארון] עומדים למטה באמצע הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים [וישראל מכן וכן]." על הפתרון הזה מקשה ר"א בן יעקב "[אי אתה יכול] לומר לוי למטה שכבר נאמר [לוי] למעלה (בספר דברים) [ואי אתה יכול] לומר לוי למעלה שכבר נאמר [לוי] למטה (בספר יהושע)" והפתרון שמציע ר"א בן יעקב הוא "אמור מעתה זקני כהונה ולויה למטה ושאר למעלה" ומשלים אותו רבִּי "רבי אומר הראוין לשרת עומדין למטה [ושאין ראוין לשרת עומדין למעלה]." על פי החכמים, שבטי ישראל עמדו על ההרים והכהנים, הלוים, והארון למרגלות ההרים, בתווך בין "הקללה" ו"הברכה". אך מה שנראה כהצעת פתרון טכני לסתירה אפשרית בין מקורות הופך לטיעון מהותי על ידי ר"א בן יעקב ורבִּי – ר"א בן יעקב מזכיר לנו שבספר דברים כבר נאמר ששבט לוי ניצב על ההר ולכן הוא פותר סתירה זו בטענה שמתוך שבט לוי רק "זקני כהונה ולויה למטה", ושאר אנשי שבט לוי על ההר למעלה. רבִּי מסביר מהי משמעות התואר "זקני כהונה ולויה" ואומר שהם אלו "הראוין לשרת". רק הם עומדים למטה, כל השאר מבין הזקנים, אניש הכהונה, שבט לוי וישראל למעלה על ההר. וישנה גם השאלה מי ראוי להיקרא מנהיג. מתוך דברי רבִּי נוכל להסיק שלא מספיק למנהיג להקרא מנהיג רק על פי מעמדו הרשמי (זקן, כהן, או לוי), אלא המנהגים הם אלו הראויים לשרת על פי איכותם. בניגוד למטפורה הרווחת שמציבה את המנהיג בראש ההר, ר"א בן יעקב ורבִּי מציגים מטפורה הפוכה - הראויים שבמנהיגים נצבים דווקא למרגלות ההרים, בעמק הצר בין הר הקללה והר הברכה. המנהיגים הראויים עומדים כלשון המאזניים בין ההרים. מתוך הדיון הארוך בספרות חז"ל על מקומם של המנהיגים אנו למדים על ארבע מידות להנהגה ראויה: (א) על המנהיגים לחוש בגופם ובנפשם שאורח חייהם והחלטותיהם יכולים להטות את הכף בין לברכה ובין לקללה לעם כולו, (ב) המנהיגים חיים את השטח, כלומר, רואים את הדרך בה הולך העם מקרוב ולא מעל ראשי ההרים, (ג) המנהיגים הראויים הולכים בדרך שהם מטיפים אליה, (ד) המנהיגים אינם מורמים מהעם. אך למרות הדגש של חז"ל על אחריותם הרבה של המנהיגים לגורל האומה, עלינו לזכור כי הקללות והברכות הושמעו לעם כולו, וכי על כל אחת מהן ענה העם כולו "אמן". האחריות חלה על כל אזרח ואזרח בישראל.

בימים אלו, ימים שבהם יסודות החברה שלנו מתערערים, ראוי לשוב אל מעמד הברית בהר גריזים והר עיבל. עלינו לכתוב מחדש אמנה חברתית-דתית לאור הניסיון ההיסטורי שצברנו ובהנחיית חכמת ישראל והעמים. מתוך מסורות אלו צמחו ערכים הומניסטיים-אוניברסליים שלאורם נעגן זכויות-אדם כמו הזכות לחיים, לחופש, ולשוויון. או אז יתקיים בנו הכתוב "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ" ונזכור ש"עבירות שבין אדם לחברו" הן ביסודן "עבירות שבין אדם למקום".

שבת שלום, מי יתן ונזכה לברכות בשנה החדשה.