הדרשה השבועית

בלק

הפחד כגורם מפעיל

הרבה גילה קן

"...וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָלאֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָקבֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא..." (במדבר כ"ב).

הדרשה הזו על פרשת בלק היא על פחד, ועל כעס. יש דרכים שונות להתמודד עם פחד. אפשר לתקוף, אפשר לברוח, אפשר להתכנס אל תוך עצמנו. אפשר להתייצב מול המפחיד ולדבר איתו. הפרשה הזו מאיירת בפנינו אפשרויות שונות (רמז, לא בטוח שאלוהים מצטייר באופן מוצלח כל-כך בסוף הסיפור).

בלק תוקף את ישראל משום שהוא מפחד מהם, מגודלם הרב ומשמם ההולך לפניהם – ואולי אפילו מהאל שלהם. בלק מפחד שישראל יגיעו אל ארץ מואב ויחסלו להם את כל המחיה. לכן הוא מחליט לגרש אותם ולדאוג לכך שלא יחזרו. הוא היה יכול להחליט החלטות אחרות, אך הוא בחר בדרך זו.

בלעם מפחד מהאתון שלו. זה מצחיק, אך זה המצב. האתון המוכרת לו מתמיד, מתחילה פתאום להתנהג בצורה מוזרה. ובלעם נתקף פחד וכעס על הבהמה המשונה שהוא רוכב עליה. יכול היה לנסות ולברר מה קרה לה, לסמוך עליה שהתנהגותה המשונה נובעת מסיבות אמיתיות לה – אך לא. הוא מכה אותה כדי שתכנע לו:

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ..." (שם כ"ב כ"ט).

כי עתה הרגתיך, את אתונו היקרה שנושאת אותו כבר שנים לכל מקום. גם היא מתפלאת על עיוורונו של הרוכב. אך אליה נחזור מאוחר יתר. ויש את פנחס הכהן, שכל כך הרבה כבר נכתב עליו ונראה לי חבל לבזבז על דמותו מילה אחת נוספת. אבל בהקשר שלנו, האיש פועל מתוך פחד אלוהים. הוא מפחד מהאל שלו, האל שלנו, זה הדורש שיהרגו את כל הנוהים אחר בעל-פעור. ואחרי שלאורך הפרשה אנשים מאיימים בטבח, ברצח ובהרג, לבסוף נשפך הדם:

"...וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶםאֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ..." (שם כ"ה ח').

ואז שקט.

האתון מפחדת ממלאך אלוהים הנגלה אליה וחרבו שלופה בידו, ואדונה הרוכב עליה מכאיב לה. גם היא הייתה יכולה לנשוך את הרוכב, לזרוק אותו מעל גבה ולברוח משם. גם בפניה עמדו מספר אפשרויות התמודדות עם המצב המכאיב שהוכנסה אליו.

אך היא מחליטה לבחור בנס –

"...וַיִּפְתַּח ה' אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים..." והיא שואלת אותו עוד, "... הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָאֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּןהִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה..."?. (שם כ"ב כ"ח-ל')

האתון נכנסת איתו לשיחה, והיא מאפשרת לבלעם לענות לה במילים, כלומר, היא מאירה אפשרות נוספת לתקשורת ביניהם. האתון ניצלה ממוות, ובלעם שחזר אליה בדברים וענה לה במילים, זכה שנפקחו עיניו, וגם הוא ראה את מלאך אלוהים.

אך מה היה בסופם של בני ישראל בבעל פעור?

סופה של הפרשה הוא קשה, מכיוון שכאן אנחנו מתמודדים עם פחדיו של אלוהים, ואלוהי המדבר שלנו מלא פחדים וחרדות נטישה ואלימות.

בין שידעו ובין שהדבר הוסתר מהם, ניצלו עתה ישראל מאלימותו המקללת של בלק, והנה הם מנסים להתקרב אל העם החדש שפגשו. העם מנסים לפתוח בשיחה עם מואב, ובתגובה, אלוהים מביא עליהם מגיפה שהרגה מתוכם 24,000 אנשים.

מכיוון שאלוהים לא רוצה לחלוק את עמו עם אלוהים אחרים ועם עמים אחרים – הוא העדיף להרוג אותם בעצמו. והדרך היחידה להרגיע את האל המשתולל היתה ללמוד ממנו ולחקות את מעשיו, לעבוד אותו ביראה, ולהרוג את מי שבקשר עם העולם החיצון.

אולם כמו שראינו, אלוהי ישראל נמצא לא רק אצל פנחס, הוא נמצא גם אצל האתון והוא זה שעזר לה לפתוח את פיה ולדבר. כאבה של האתון לא נגע בפחדיו שלו, ואולי לכן יכול היה לראות פתרון לא תוקפני לבעיה?

הלוואי ולא, הלוואי ולא כך יהיה מעוצב האלוהים שלנו, שלי.

בירושלים, אנחנו עומדים בשבתות האחרונות מול בעיה קשה מאוד של אלימות. אלימות זו מכסה עצמה בטיעונים דתיים ועטופה תחושת אימה מפני חילול הקודש. הצד שכנגד לא מפעיל אלימות גופנית, אבל הדיבורים העולים ממנו מתקרבים לא פעם אל שיח הקללות של בלק, בבחינת, "אם נכפיש אותם מספיק, הם ייעלמו."

אז לא, אף אחד לא ייעלם, וכולנו ככל הנראה נמשיך לחיות כאן. תפילתי היא, שאלוהי כל הצדדים יעזור לנו בנס, ויפתח פינו לשוחח.