הדרשה השבועית

כי תצא

מה הוא נקרא חנון, אף אתה הייה חנון

הרב יהורם מזור

בפרשת כי תצא אנו פוגשים הוראות ומצוות אשר נראה שממש סותרות אחת את השנייה. פסוק חשוב מאד הנותן לנו הנחיות לגבי דרך השיפוט הראויה הוא זה המופיע בפרק כ"ד, 16: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת:אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". זו הוראה ברורה למערכת השלטון והשיפוט, שאפשר להגדירה ללא כל ספק כהוראה מוסרית ביותר. וכי מדוע שיקבל אדם עונש על חטאים שלא ביצע? אך לא הרחק משם אנו פוגשים את הציווי הבעייתי הבא: לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'. לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (כ"ג, 3-5).

חטא חטאה אמו של הממזר, מדוע יקבל הבן את העונש? סיפור גילוי העריות של לוט ובנותיו הביא לעולם את הדור הראשון לבני עמון ומואב, ובמשך חטאו מואב ועמון כשלא קדמו בסבר פנים יפות את בני ישראל הנודדים במדבר, טרם הכניסה לארץ. מדוע אנו מצווים להמשיך ולהתנכר לעמים, דורות רבים כל כך לאחר האירוע ההיסטורי? כיצד יש ליישב את הסתירה בין דברי פרק כ"ג לפרק כ"ד?

בפרשנותו לדברים הנאמרים בשמות כ, 8: "פוקד עוון אבות על בנים", אומר רבי אברהם אבן עזרא: ותועי רוח שאלו: איך אמר הכתוב "לא יומתו אבות" ובמקום אחר אומר "פוקד עון אבות" ושאלתם תוהו, כי לא יומתו אבות על בנים מצווה על ישראל, ופוקד עוון אבות על בנים הוא הפוקד.

יש הבדל, לדעתו של אבן עזרא, בין הדין האלוהי לבין דין בני האדם. אבן-עזרא מלמד אותנו כי האל הוא הפוקד את עוונם של האבות על הבנים, אבל בית דין איננו רשאי לפעול כך. לומר את האמת, דבריו של הפרשן קשים לי. לפקוד עוון אבות על בנים זו דרך שאינה מוסרית. ויתרה מזאת - בספרות חז"ל אנו קוראים על הציווי ללכת, או לפחות לנסות ללכת, בדרכו של האל:

מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. [...] וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו" (רמב"ם, הלכות דעות פרק א' הלכות ה'-ו')

פירושו של הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י 1080-1160 צרפת, מראשוני בעלי התוספות, אחיו של רבי יעקב בן מאיר הידוע כ"רבנו תם") לאותה קושייה מדגיש כי מדובר בתופעה מיוחדת: "כשאוחזים [הבנים] מעשי אבותיהם בידיהם, וכדכתיב (יחזקאל י"ח ב', ירמיהו ל"א כ"ח) "אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" לאבד נחלת אבות, אבל לא על ידי בית-דין."

לדעתו של הרשב"ם חייב בית הדין לנהוג מתוך הבנה כי חוכמתם של היושבים בדין חוכמת בני אדם היא ואין הדיין יכול לבחון את שמסתיר בעל הדין בליבו. מה שאין כן לגבי משפט האלוהים, עליו אנו אומרים שהוא, בוחן כליות ולב.

כשאנו מציבים את שני הפסוקים שצוטטו לעיל זה מול זה, למשל בעניין הממזר, ברור לי שאין באמירה 'לא יבוא ממזר בקהל ה'' קריאה לבית הדין לרדוף את הממזרים. לדעתי הקריאה היא הפוכה: על בית הדין להשתדל, ככל האפשר, להתיר את הממזרים ולגאול אותם מהמצב הלא נעים אליו נקלעו בגלל חטאי הוריהם. הדין המתייחס אל המואבים והעמונים כבר אינו קשה לנו היום משום שעמים אלה כבר אינם קיימים. כך או כך כדאי לנו ללכת אחר הציווי: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. שבת שלום