הדרשה השבועית

אמור

על מנחת טלויזיה ש"לא עוברת מסך", וכהן ש"לא עובר מזבח"

הרבה מירה חובב

בפרשת השבוע, פרשת 'אמר', אנו מוצאים זה בצד זה פסגות מוסריות נעלות, שהופכות את התורה למקור לגאווה עבור כל יהודי, בצד פסוקים שקשה לנו, כיהודים מודרניים וליבראליים, לקבלם ולמקמם בתוך סולם הערכים שלנו.

מצד אחד, מצוה אותנו הפרשה:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, כ"ב).

פסוקים אלה מסמלים בעיני רבים את הגרעין המוסרי הבלתי מעורער של התורה, ואת השאיפה המתמדת של החברה העברית להיות חברה צודקת, שהיא בבחינת אור לגויים.

ואולם, מן הצד השני, הפרשה, כפרשות רבות אחרות בתורה, מתעכבת על פרטים טכניים רבים הקשורים בעבודת המקדש. בין שאר הפרטים מונה הפרשה קריטריונים פיסיים נוקשים שעל הכהנים לעמוד בהם, ואם לא יעמדו בהם- יימצאו בלתי ראויים לעבוד את עבודת ה' במקדש:

"אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּםלֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.  כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב:  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַאוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָדאוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְכָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה':  מוּםבּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.  לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.  אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם (שם כ"א, ט"ז-כ"ג).

הביטוי "מום בו" או "אשר בו מום" חוזר ארבע פעמים, כאשר הכתוב מפרט שורה שלמה של נכויות גופניות– עיוורון, שבר ביד או ברגל, תבלול בעין ועוד, שהנושאים אותן נמצאו בלתי ראויים לגשת אל המזבח. אם יגשו אל המזבח, יהיה בכך חילול של המקדש, כשההסבר הניתן לכך בגוף הפרשה הוא: כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כ"א, כ"ג).

פרשני המקרא מחפשים הצדקה לחזרה המרובה על הביטוי "מום", ומסבירים את החשיבות הרבה במעמד הייצוגי של הכהן המשרת בבית המקדש. כך למשל טוען אברבאנל:

כי הבעל מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו, כי הוא חלול כבוד השכינה, יען כי כל הרואים את הכהן בעבודתו והוא בעל מום, יתפעלו בדמיונם ויתעבו העבודה ההיא, וזהו גנאי מפורסם אפילו ל(מלך) בשר ודם, כל שכן לה' יתברך.

לפי אברבאנל, אם כן, אסור להפקיד את עבודת הקודש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין, לזילות במעמדו של ה'.

הרש"ר הירש מביא הסבר דומה, ומדגיש את ההקבלה שצריכה להתקיים על פי הפרשה בין הקרבן לבין המקריב. גם הקרבנות עצמם צריכים להיות חפים מכל מום, ופרשתנו אף מצינת רשימה של מומים שהופכים את הקרבן לבלתי ראוי:

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה.  לִרְצֹנְכֶם:  תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.  כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ:  כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.  וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.  עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'; וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'.  וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.  וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' ".(ויקרא כ"ב, י"ח-כ"ד)

רשימה זו של מומי הקרבנות מזכירה מאד את רשימת מומי הכהנים, ובעיני הרש"ר היא מציינת את הצורך בשלמות בעבודת המקדש. עבודת הקודש יכולה להתקיים כראוי רק כאשר נוצרת הרמוניה בין מושלמים – הכהן והקרבן.

ואולם, הדרת בעלי המומים מעבודת הקודש מעוררת שאלות רבות. ראשית, דומה שהצדק האלוהי כפי שהוא משתקף בפרשתנו עושה עוול כפול ומכופל עם בעלי המומים. לא זו בלבד שבאו לעולם כשהם סובלים מבעיות המקשות עליהם את התפקוד בחברה הכללית, מומים שמן הסתם אילו הייתה ניתנת בידיהם הבחירה היו מבקשים להירפא מהם, אותו הבורא שהתרשל בבריאתם גם מוצא את יצירי כפיו בלתי ראויים לעבודתו.

יתר על כן, המומים הפוסלים את הכהן מלשמש בקודש הם כולם גופניים, חלקם מולדים וחלקם נרכשים. התורה אינה מספרת לנו שהכהנים צריכים לעמוד בקריטריונים מוסריים כלשהם, ולפחות על פי רשימת המנועים המובאת כאן, אין מניעה שכהן שקרן, גנב, או אפילו רוצח יקרבו אל המקדש. זאת ועוד - הכהן גם אינו מוזכר כמי שצריך להיות בעל ידע או התמצאות כלשהי בהלכות המקדש. לפחות לפי פשט המקרא, כהן מושחת, או כהן בור שמפר את כללי הטקס, אינו מחלל את המקדש כפי שמחלל אותו כהן שתבלול בעינו.

השאלה הזאת הציקה ככל הנראה גם לאבן עזרא, וברוח זו הוא פירש, בהתרחקו מפשט התורה: וטעם מום בו – כמו אביו ואמו קילל.

גם לאבן עזרא, אם כן, קשה לקבל שהקריטריון היחיד ל"כשרות" הכהן היא שלמותו הפיסית.

אם נחזור אל פרשנותם של אברבאנל ושל רש"ר, התובעת שלמות מן העומדים לפני הקהל, אפשר לומר שכהן שהוא בעל מום פיסי, כמו "לא עובר מסך", או שמא "לא עובר מזבח".

דומה שמבחינה זו לא השתנה הרבה בטבע האנושי מאז הימים בהם נתחברה תורת הכהנים. מדורת השבט, בין אם היא מדורה של ממש הבוערת תחת המזבח של ימים עברו, ובין אם היא שעות צפיית השיא של ימינו, דורשת מראית עין של מושלמות, שאם לא כן הרייטינג שלה יעמוד בסכנה. את הכהנים, אם כן, אפשר לראות כידוענים – הסלב'ז של אז. שום כישורים משמעותיים אינם נדרשים מהם. כדי לזכות בדקות התהילה שלהם הם זקוקים רק ליחוס משפחתי מן הסוג הנכון ומראה יצוגי.

רק לאחרונה קמה סערה בבריטניה כאשר צופים דרשו להעביר מתפקידה את מנחת תכניות הילדים קארי ברונל משום שהיא קטועת יד. הורים לילדים שצפו בתכניותיה שלחו מכתבים נזעמים לתחנת הטלויזיה שבה היא מככבת, בטענה שתמונת הגדם גורמת לסיוטים לילדיהם ומדירה שינה מעיניהם. שאלות אחרות הקשורות בליהוק של ברונל לתפקיד, כמו הגישה החינוכית שלה או הידע המקצועי שלה, התגמדו והפכו לבלתי רלבנטיים אל מול מראה הגדם.

פרטים נוספים בפרשה מצביעים על הדמיון בין האליטה הכהנית לבין ידועני זמננו:

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי-קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו (ןיקרא כ"א, ז').

במונחים של אותם ימים, האשה היא חלק מרכושו של הגבר, וכמו הידוען של היום, כך גם הכהן של אז צריך להקפיד בענייני רכושו, ולעמוד בסטנדרטים המקובלים. כפי שהידוען שרוצה לשמור על מעמדו ככזה צריך לרכוש לעצמו רכב שטח מהודר ואינו יכול להרשות לעצמו לנהוג, חלילה, במכונית יפאנית צנועה, כך הכהן צריך להקפיד באשה שהוא נושא: אשה זונה וחללה לא ייקח.

"מה יגידו" ו"איך זה ייראה" הן שאלות שהיו מאז ומעולם רלבנטיות. מה יגידו אם מגישת הטלויזיה תנהג במכונית סוג ב', וכיצד יושפע הרייטינג של המקדש אם הכהן יתחתן עם אשה סוג ב'. כמו אז גם היום, היו מי שקראו תיגר על האליטה וה"סלבריטאות" וחיפשו אלטרנטיבה שמבוססת על כישורים אינטלקטואליים ופחות על מראית העין והייחוס.

עם כל הדמיון בין העולמות, נדמה לי שאנו חיים היום בעולם חופשי יותר שבו יש לכל אחת מאיתנו זכות ואפשרות לבחור את מדורת השבט שסביבה היא מבקשת להתכנס. אני שמחה להשתייך לקהילה שהגדירה מחדש מהו מום בעיניה, ופתחה את שעריה בין השאר גם בפני דיירי פנימיית "אלוין", מבוגרים הסובלים מפיגור שכלי וחלקם גם מנכויות פיסיות קשות. לשמחתי יש קהילות נוספות שהחליטו החלטות דומות, החלטות שעלולות כמובן לפגוע ב"רייטינג" שלנו, אבל, כפי שניסיתי להגיד בשורות האחרונות, ה"רייטינג" הוא לא חזות הכל.