הדרשה השבועית

עקב

בין ציונות לתורת הגמול בספר דברים

הרב ד"ר חיים א. רכניצר


הדרשה נכתבה לפני אירועי השנאה והרצח שפקדו את ישראל בסוף השבוע שעבר

בשנות השלושים למאה הקודמת, לרגל מצעד חג החנוכה של בית החינוך לילדי העובדים בתל-אביב, כתב המחנך, סופר הילדים ולימים קצין חינוך ראשי בצה"ל אהרון זאב, את השיר "אנו נושאים לפידים".

 

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים 
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים. 
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ 
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ 
הַצָּמֵא לָאוֹר - 
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ 
לָאוֹר וְיָבוֹא! 

 

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - 
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת 
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - 
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. 
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - 
וַיְּהִי אוֹר!

 

לא, לא התבלבלנו. הימים אינם ימי החנוכה, אלא ימי הקיץ של חודש אב ואנו קוראים השבת בפרשת "עקב" שבספר דברים.  פרשה זו היא חלק מנאום ארוך אותו נשא משה "בעבר הירדן בארץ מואב" לקראת כניסת בני ישראל אל הארץ והכנתם לחיים בה. כנען איננה ארץ נטושה. ברור לכל ש"הארץ המובטחת" איננה "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (משפט המיוחס לישראל זנגוויל לגבי ארץ ישראל במאה ה-19). נהפוך הוא, חיים בה שבעה עמים, מבוססים בכלכלתם ובתרבותם. על שבטי-ישראל המתנחלים בארץ להתמודד עם שני אתגרים המאיימים על הצלחת הפרוייקט, שהחל ביציאת בני-ישראל מעבדות מצרים: האחד, כיבוש הארץ ויצירת חברה עצמאית; השני, ביסוס חברה שונה בשורשה מהמרחב התרבותי העוטף אותה. כלומר, עליה להיבדל מדינית, חברתית ודתית מעמי האזור ומדתם האלילית. זוהי משימה פוליטית ותיאולוגית כאחד. שכן, מיציאת מצרים ואילך התורה המונותיאסטית הישראלית איננה עוסקת רק בהלכי הנפש הדתיים ובעבודת האלהים האחד, אלא בסידור המערכת החברתית והמדינית של אומה אשר בראשה עומד האל כריבון – מלך מלכי המלכים. אמצעי מרכזי להבטחת הצלחתו של הפרוייקט התיאולוגי-מדיני הזה הוא 'תורת הגמול' המובאת בפרשת 'עקב'. הפרשה מתחילה בהצהרת העקרונות הזו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל-הָעַמִּים" (דברים ז, 12-14).

מדובר כאן בברית בין הריבון לעמו. ההצלחה המדינית-ארצית תלויה בציות העם לחוקי התורה, כלומר, לרצון האל. או אז, מבטיח להם אלהים "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט: ... וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם, 19-24). יתירה מזאת, לא רק ההצלחה המדינית מותנֵית בקבלת 'עול מלכות שמים' כלומר, בקבלת האלהים כריבון ומחוקק, אלא אף הרווחה הכלכלית של האדם הפרטי: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (שם ח, 6-8). ביסוס החברה החדשה בארץ-ישראל מותנה בשני עיקרים: האחד, קבלה של החוקה האלוהית המשלבת ומאחדת בין הסדרת החברה והאסור והמותר במישור האישי-פרטי, והשני, החדרת ההכרה כי כיבוש הארץ וההצלחה המדינית והכלכלית נזקפים למעשי האלהים ולרצונו, ולא למעשיהם של בני ישראל. משפט המפתח שאמור לחרות את הרעיון הזה בתודעה הקולקטיבית הוא "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". הביטוי " כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" נחשב במסורת היהודית לתמצית חטא ההיבריס (הגאווה). עמדה זו שתוארה למעלה עומדת כנגד תפיסת עולם הגורסת שבני האדם, ולא האלהים, מעצבים את גורלם המדיני והאישי. לכן היא אף סותרת את תפיסת העולם שעומדת ביסוד הציונות שאיננה ציונות-דתית-לאומית משיחית. המעשים והמחדלים של "העברי החדש", ולא מעשי נסים של האלהים, קובעים את הצלחתה או כשלונה של המדינה היהודית. זוהי תמצית השיר "אנו נושאים לפידים" – אנו, ולא האל, חוצבים בסלע אל החירות ועלינו מוטלת המשימה למצוא את "האור". חשוב להפנים שהמרד במודל של פרשת "עקב" אינו רק שלילה של מודל תיאולוגי-פוליטי, אלא אף בניה של מודל אלטרנטיבי. הקמת המדינה לא נסמכת על מעשה ניסים אלא, כמילות השיר "לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ /... / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם". לכן, על כל אחד ואחת מהישראלים מוטל לחפש אחר "מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים". אך חיפוש שמפנה עורף למעינות האורות הגנוזים בתורה, הוא חיפוש דוגמטי, צר אופקים ומוטעה. אמנם, ראוי להבחין בין המודל התיאולוגי-מדיני שמוצג בפרשת 'עקב' לבין ציונות המושטטת על יסודות דמוקרטים מערביים, וליבראליים. אך חשוב לא פחות ללמוד משיטות שאנו דוחים ובעיקר אם הן חלק מאבני היסוד של התרבות ומשפיעות על התפתחות השיח הדתי והפוליטי של עם ישראל לדורותיו.

על הפסוק "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק" (שם יא, 10) כותב בעל ה'שפת אמת' (ר' יהודה אריה ליב אלתר, 1847-1905):  "הכוונה על פי מה שנאמר "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ" (שם, 12) ואמרו חז"ל "הלא כל הארצות דורש ה', [אלא ש] רק בזכות שדורש אותה כולן נדרשות. ... [והכוונה היא] שאינה ארץ פרטי אשר תתן זרעך בפרט. [אלא] היא כוללת כל השפע הבא משמים, ובני ישראל במעשיהם הטובים, מושכין הברכה לכל העולם...." זוהי עמדה הרואה את הקמת החברה בארץ-ישראל לא רק כמימוש זכות אבות, אלא כמחוייבות מתמדת לחיים של "תיקון כל המעשים". אומנם, בהמשך הדברים ה'שפת אמת' מזהה בין "מעשים טובים" לתרי"ג המצוות (עמדה שאינה קבילה על רוב הציבור היהודי כיום), אך המודל העקרוני ברור. על החברה בישראל להביא שפע-אור לכל העמים. בזה תלוי גורלה, את זה דורש ממנה אלהים, וזהו הבסיס לזכות קיומה.

  הפסוק " וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח, 17) נתפס במסורת הפרשנות כמזהיר מסטיה מדרך התורה והפרת הברית עם האל, הגוררת את הרס החברה וגלות מהארץ. אבל כיום, על מנת להבטיח את עתיד החברה והמדינה ולשמור על עצם זכות קיומה, עלינו לדרוש את הפסוק בדרך הפוכה. רק מתוך הכרה ש'בכוחונו ובעוצם ידנו נעשה החיל הזה', נוכל לקחת אחריות מלאה. תודעה שכזו הכרחית על מנת שנוכל לתת דין וחשבון על המעשים, על העוולות והמחדלים שלנו כלפי "הגר, היתום והאלמנה" ונכיר באחריות על מעשי ידנו במישור המדיני והחברתי. רק כך אפשרית תשובה אל דרך הישר ויתקימו בנו דברי הנביא ישעיהו הנאמרים בהפטרה לשבת זו "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי ה'; הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם:  כִּי אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה " (נא 1-3).

וַיְּהִי אוֹר!

                                                                                                                          שבת שלום