הדרשה השבועית

ואתחנן

ובלכתך בדרך

הרבה נעמה דפני-קלן

על האתגר המעשי שמציבה בפנינו קריאת שמע

תשעה באב מאחורינו, ט"ו באב לפנינו – ואנו נמצאים ביניהם בתהליך מתמשך של נחמה ושל תקווה. השבת נקרא את הפטרת "נחמו", ונציין את השבת הראשונה משבע שבתות הנחמה שילוו אותנו עד לראש השנה. זהו זמן מיוחד ועדין – בין תודעת אבל לתודעת נחמה, ובקרוב – תודעת התחלה והתחדשות עם בואה של שנה חדשה.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן" היא פרשה מרתקת המכילה, בין היתר, את פסוקי שמע ישראל: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.. ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

מפורסמת המחלוקת על פירוש הפסוקים הללו, בין בית שמאי לבית הלל, המופיעה במשנה, מסכת ברכות פרק א משנה ג. לכאורה, מדובר במחלוקת הלכתית פעוטה – כיצד יש לארגן את גופו של האדם בעת קריאת שמע? בית שמאי גורסים כי בערב יש לקרוא אותה בשכיבה ובבוקר - בעמידה. הם לומדים זאת מהמילים "בשכבך ובקומך". לעומתם, גורסים בית הלל כי אין זה משנה – " כל אדם קורא כדרכו שנאמר: 'ובלכתך בדרך'.

הרב בני לאו מעיר כי יהמחלוקת כאן אינה טכנית, אלא יש כאן אבחנה עמוקה ומהותית. בית שמאי דורשים התייחסות מיוחדת ל"שמע" – אדם אינו יכול להמשיך בעיסוקיו כרגיל ולהתפלל. כדי לקבל עול מלכות שמיים עליך לחדול מעיסוקיך, עליך להכנס לעולם של קדושה.

לעומתם טוענים בית הלל, כי האדם נקרא בכל רגע נתון להמליך על עצמו עול מלכות שמיים – גם אם הוא על ראש אילן או באמצע עבודה. הרב לאו מכנה זאת : "אדם ילמד איך לפגוש את המלך גם בבגדי עבודה". דווקא בתוך החולין, בתוך עבודת היום-יום, נקרא האדם להתייצב מול אלוהיו. כל מעשיו של האדם אמורים לשקף את אהבת האל.

נטיית הלב של יהודים ליברליים רבים היא שיטת בית הלל, ומקרה זה איננו יוצא דופן. איננו מעוניינים לתחום את אהבת האל למצבים מדוייקים, או לחוקים מדקדקים. אנו רוצים שלתודעה האמונית והיהודית שלנו יהיו משמעויות והשלכות בכל אשר נפנה. לכן, נדרוש התנהגות מוסרית, מצפונית ויהודית גם באותם מקרים בהם ההלכה אינה מתווה דרך או נותנת מענה ברור.

אנו מבקשים שגם הליכה בדרכים שונות ישקפו את האמונות והערכים שלנו. יש לנו אחריות אישית וציבורית לקדם ערכים שאנו רואים אותם כערכים יהודיים – סובלנות, כבוד, אחריות ותיקון עולם. מעשינו היהודיים אינם נתחמים בין ארבע אמות של הלכה, או בין ארבע קירות בית הכנסת. הם צריכים למלא את עולמנו – בבגדי שבת ובבגדי עבודה כאחד.

ואכן, הפסוק המפורסם מההפטרה, קורא לנו לא לחשוש מלהביא למרחב הציבורי את הערכים היהודיים שלנו: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם (ישעיה, מ 9).

לכאורה – סיום דרמטי הקורא לנו להסתער על המרחב הציבורי. אך באזניים מהדהד פסוק דומה מאוד ל:"הנה אלהיכם" - "אלה אלהיך ישראל (אשר העלוך מארץ מצרים)" (שמות, לב 4). זהו כמובן הפסוק אותו אמרו בני ישראל בעת חטא העגל.

היכולת "להצביע" על דבר מה ולומר– הנה האלוהים, הנה דבר האל, הנה המסר הערכי הקדוש והאלוהי, היא יכולת מסוכנת מאוד. קל עד מאוד להתבלבל בין "אלה אלהיך" לבין "הנה אלהיכם". בין חטא העגל, לבין המחוייבות לקדם את חזון הגאולה ואחרית הימים.

כשאנו בוחרים להביא את התפיסה היהודית שלנו למרחב הציבורי, עלינו לנהוג בצניעות. הסכנה להקים לעצמנו "עגלי זהב" אידיאולגיים, עליהם אנחנו מגנים בכל מחיר ומבלבלים בינם לבין התורה, היא סכנה קיימת ומוכחת. כל כך קל להתבלבל בין "אלה אלוהיך" ל"הנה אלהיכם". כל כך קל להצמד לאופנות מחשבתיות ולא לחשוב על דברים לעומקם. אך ללא הבחירה לפעול, לעשות ולתקן לא נוכל לקוות לחברה טובה וצודקת יותר.

אם איננו מסתפקים (ובצדק), במחוייבות הלכתית המותירה מרחבים מוסריים נטולי דרישה לפעולה מעשית, עלינו לשים לב שאנו פותחים מרחב זה גם בפני אנשים נוספים, שייתכן ותביעותיהם לגבי המרחב הציבורי שונות מאוד מאלה שלנו ולעתים אף מקוממות. אם אנחנו יכולים לתרגם את הבנתנו היהודית למעשים פוליטיים, כך יכולים גם אחרים. בצד הפוטנציאל טמונה סכנה עמוקה לצמיחת קולות גזעניים, אלימים, מדירים וקנאיים.

אולי לכן מחזק אותנו ישעיה הנביא, בשבת הראשונה אחרי החורבן ואומר לנו: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי". הנחמה והגאולה תגיע כאשר לא נחשוש, עם כל המורכבות שבדבר, לפעול באופן רם וברור לאור ערכינו – במישור האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי. דרושות צניעות, תבונה ורגישות כדי לשמוע את הקול האלוהי, אך לא פחות מכך דרושים אומץ ונחישות כדי להעביר למרחב הציבורי מה ששמענו. הלוואי ויהיה לנו אומץ, ונוכל לפתוח באמת בתקופה של נחמה. לנו, לכל עם ישראל ולכל באי עולם.

שבת שלום