הדרשה השבועית

דברים

שבת חזון – פרשת דברים

הרבה גליה סדן

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות (ברל כצנלסון, מקורות לא אכזב, תרצ"ה)

"אֵיכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים [...] יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יגיע אליהם" (ישעיהו, א' 21-23).

שם השבת המיוחדת הזו, שבת חזון, לקוח מתוך הפסוק "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים" (שם, שם 1). כעולה מן הפתיחה, זהו חזון פורענות, היוצא כנגד העוולות החברתיות של העם. רק תיקון עוולות אלה יביא גאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם, שם 27).

השאלה "אֵיכה?!", איך? עולה מתוך מגילת איכה, מגילת ה"איך?!": איך יכול להיות שכך קרה, איך הידרדרה ירושלים, איך ייתכן שחרבה. מגילת איכה בוכה ומתאבלת על ההרס הפיזי – על החורבן, על ההרג, על הרעב; ישעיהו יוצא כנגד ההרס המוסרי, הערכי, החברתי.

נראה, שניתן למצוא תשובה לשאלה זו בעיון בפרשת השבוע, פרשת "דברים". הפרשה, בדומה למרבית ספר דברים, היא אזכור אירועים מן העבר. ישנו מסר בעצם האופן בו בחרו עורכי המקרא לערוך את סדר העניינים. אם נתייחס למסר זה, נראה שישנה כאן אמירה משמעותית ביותר.

העם עומד על גדת הירדן, ממש לפני כניסתו אל הארץ. חלפו ארבעים שנות הנדודים במדבר, עוד מעט קט תתגשמנה כל התקוות. ברגע זה בוחר משה להזכיר לעם את עברו. הוא עושה זאת הן על ידי אזכור אירועים מיוחדים, כמו המלחמות נגד מלכי האזור, פרשת המרגלים והרשות שניתנה לשבטי גד ראובן וחצי המנשה לגור בעבר הירדן המזרחי, והן באמצעות חוקים רבים שהנימוק לקיומם נעוץ ביציאת מצרים.

משה מבקש להדגיש את חשיבותו של העבר, בטרם נפנה אל העתיד.

הפרשה מדגישה את הזיכרון ההיסטורי. תשובתה של הפרשה לשאלה "איכה?!" היא – מי שאינו זוכר, מי שממעיט בחשיבותו של הזיכרון, גוזר על עצמו כליה, חורבן.

המסורת בחרה לזכור את העבר. לציין לא רק את ט' באב, אלא את שלושת התאריכים הנוספים הקשורים לחורבן: י' בטבת – תחילת המצור על ירושלים; י"ז בתמוז – הבקעת חומות ירושלים; ג' בתשרי – רצח גדליהו, המסמל את סופה של הנוכחות היהודית בארץ יהודה. כולם ימי צום שנקבעו בלוח השנה לדורות.

אכן, חורבן המקדש היה טראומה איומה בתולדות העם: תם עידן הקרבת הקורבנות ואיתו האפשרות להיטהר ולכפר על חטאים באמצעותם. תם העידן שבו מרכזו של העם היהודי היה ברור, גם אם הייתה ביקורת נגד המקדש ותפקודו. העם היהודי נותר עם כמיהה לדבר-מה שהיה ולא ישוב יותר.

אלא שבפרספקטיבה של דורות, במבט הסוקר אלפיים שנה מאז חורבן המקדש השני ואלפיים שש מאות שנה מאז חורבנו של המקדש הראשון, נראה שאין על מה להתאבל. שהרי, אין אנחנו מבקשים לכונן מחדש את טקסי הקרבת הקורבנות. ועוד – חורבן בית שני אפשר ליהדות להתפתח, לצמוח, להמציא את עצמה מחדש בדרכים יצירתיות מאין כמוהן. הטראומה האיומה אילצה את היהדות ואת היהודים להתאים עצמם לנסיבות המשתנות, ובחשבון סופי הביאה עמה ברכה מרובה לצמיחתה של מסורת ישראל.

נשאלת אם כן השאלה – מנקודת מבט של אלפיים שנות התפתחות יהודית, ולא רק מנקודת המבט הציונית – מדוע עלינו להתאבל?

נניח לרגע לט' באב, ונביט על הדברים מכיוון נוסף.

כידוע, בחרה המסורת לזכור את החורבן לא רק בארבעת ימי הצום שהוזכרו לעיל, אלא גם בטקס הנישואין, ברגע שבירת הכוס. לא ניכנס כאן לרבדים הפולקלוריסטיים של מנהג שבירת הכוס. עובדה היא שהחכמים בחרו לקשור את המנהג לחורבן המקדש: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים, קל"ז 5-6).

מה עניין המקדש לחופה?

פירושו הפשוט של המשפט הנאמר בעת שבירת הכוס הוא – גם כעת, כשאני שמח ביום נישואיי, אינני שוכח את חורבן ירושלים. אין שמחה שתוכל לטשטש את אבלי על החורבן.

ברם, פירוש כזה איננו מספק רבים מאיתנו. הוא איננו מספק אותי.

והבחירה בידי, בידינו – האם לוותר על מנהג שבירת הכוס מפני שההסבר הניתן לו נראה לי לא רלוונטי, או לבחור לפרש מחדש את המנהג.

פירוש אפשרי ומקובל אחר הוא, ששילוב האבל על החורבן בשמחת הנישואין מזכיר לנו ששלמות החיים כמו גם שלמות הנישואין מורכבים משמחה, אך גם מעצב.

אני רוצה להציע שני פירושים נוספים לשבירת הכוס. ראשית, נוכל לומר כי דווקא ברגע בו אנחנו עסוקים בחיינו האישיים, אנחנו מחויבים גם לעם שאנחנו חלק ממנו ושאת מסורתו אנחנו ממשיכים בעצם קיומו של טקס הנישואין היהודי. הקשר כזה מקנה לטקס הנישואין משמעות עמוקה יותר, רב-דורית, ונותן לזוג הנישא פרספקטיבה רחבה בבואו להמשיך את מסורת הדורות, להקים משפחה ואולי לברוא דור חדש.

הסבר נוסף - בזוכרנו את השבר הגדול של העם, בהביטנו על שברי הכוס, אנחנו זוכרים שחיינו אינם מובנים מאליהם. קיומנו כזוג, כמו גם קיומנו כעם, שביר ואיננו מובן מאליו. בהזכירנו לעצמנו את העבר, אנחנו לומדים שלא לעשות טעויות דומות בעתיד.

דברים אלה נוכל לומר גם על ט' באב. דברים אלה אומר משה בהזכירו לעם את אירועי העבר בפרשת "דברים".

יש לזיכרון ערך, משום שהוא קושר אותנו אל עמנו. יש לזיכרון ערך, משום שללא זיכרון העבר לא יהיה לנו עתיד.

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" אמר ברל כצנלסון. כל דור אכן מתחדש ויוצר, אם הוא משכיל לזכור את ירושת הדורות, לפרש אותה מחדש, לבחון אותה, ללמוד ממנה.

שאלה בודהיסטית שואלת: איך מונעים מטיפת מים אחת שתתייבש? - התשובה: משליכים אותה אל הים.

ט' באב הוא טיפת המים. הבחירה בידינו האם לתת לה להתייבש או לשמור עליה שתשרוד. ועוד – בידינו ובאפשרותנו לבחור מהו "הים", מהי אותה סביבה תרבותית שתאפשר לנו לשמור על מורשת הדורות.

יהיו שיאמרו שהטיפה עצמה חסרת חשיבות. אולם אם תתייבשנה כל הטיפות, אנחנו עלולים להישאר ללא הים.

עבורי, ים המסורת, המורשת והתרבות היהודית, הוא עשיר, מופלא, יפה ויקר מכדי לאבדו או להשליכו ככלי אין חפץ בו. על כן הבית הרוחני-תרבותי שלי הוא תנועה שבחרה לזכור ולשמור, ובד-בבד להתחדש וליצור מתוך בחינת העבר.

שבת שלום