הדרשה השבועית

תזריע

בין יום זיכרון ליום זיכרון

הרב בנג'י גרובר

בתנועה ליהדות מתקדמת חידשנו תאריך בלוח השנה כאשר קבענו את השבת שבין יום השואה לבין יום הזיכרון וחג העצמאות כ'שבת תקומה' - (כפי ש'שבת חזון' היא השבת לפני תשעה באב ו'שבת זכור' היא השבת שלפני חג הפורים).

שבת זו מציינת, על פי דגם זה, שואה ותקומה. כאב אדיר ושמחה אדירה. למעשה גם יום הזיכרון וחג העצמאות הצמודים זה לזה מבטאים בעצמם מתח נורא זה.

אנו בין יום זיכרון ליום זיכרון. ביום שלישי האחרון ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום שלישי הקרוב נתכנס יחד, עם ישראל ומדינת ישראל, להיזכר בחללי צה"ל ומערכת הביטחון ומתוך כך, ודווקא מתוך כך, נצא לחגיגות חג העצמאות.

לקחתי לעצמי אתגר לנסות ולומר מעט על שבת תקומה דווקא דרך פרשת השבוע הרגילה של שבת זו, פרשיות תזריע ומצורע. אתגר כפול. בכוונתי להתייחס בעיקר לשם הפרשות ולתוכנן העיקרי ולא להתעמק ביותר מזה.

תזריע ומצורע. שם הפרשה הראשונה מבין השתיים - 'תזריע' מורה על הולדת חיים חדשים ואילו הנושא המרכזי בשתי הפרשות הוא נגע הצרעת, אשר תוכנו הוא ההיפך מחיים, כמאמר התלמוד במסכת נדרים ס"ד - מצורע חשוב כמת. גם אם הגזימו חז"ל באמירה זו, הרי שתזריע ומצורע כמושגים הם אכן הפוכים - יצירת חיים חדשים לעומת ההיפך מזה - קירבה למוות ואף המוות עצמו. כיצד, אם כן, ניתן לחבר ביניהן? כמובן שיש סיבות טכניות, אך אני רוצה לראות בכך יותר מעניין טכני.

ראשית, אכן ראוי להן שיהיו מחוברת בגלל תוכן משותף – בשתיהן עוסקים בתיאור הצרעת ובריפוי שלה.

לצרעת מספר היבטים - הן היבטים טכניים והן היבטים רוחניים-ערכיים (בהקשר זה מעניין לציין ולשים לב, כיצד הכהן, מלבד תפקידיו המקראיים הרוחניים, משמש גם כרופא עור).

קהלת אומר לנו כי "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה" (ז', ב). קהלת מציג כאן אפשרות של בחירה בין השניים, אבל למעשה חיינו מורכבים משני היסודות גם יחד. רבים מהרגעים בחיינו הם רגעים של גם וגם. שבת תקומה מייצגת אותם. בשבוע הקרב ובא נציין שני ימים מהמשמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי-ישראלי אשר הם הכי גם וגם שיש. שואה ומדינה, יום זיכרון וחג העצמאות. תזריע ומצורע.

בספרות הקבלה והחסידות מדברים על כך שהעולם מורכב משלושה מרכיבים:

עולם, שנה, נפש - ר"ת עש"ן. מה זה אומר? יש מסגרת המקום, שזה עולם, יש מסגרת הזמן, שזה שנה, ויש מסגרת האדם, שזה נפש. עשן- עולם שנה נפש, מקום, זמן ואדם. התפיסה היא שכל דבר במציאות מורכב משלושת אלה. בחסידות ביקשו לטעון כי שיא החיבור של שלושת המרכיבים של המציאות מתרחש ביום הכיפורים (זמן), בקודש הקודשים (מקום), כאשר נכנס לשם כהן גדול (נפש). הכהן הגדול הוא הנפש הגבוהה ביותר שעושה את העבודה עבור כל הנפשות, אולי עבור כל העולם בקודש הקודשים המקום הכי מקודש במסגרת העולם, ויום הכיפורים זה היום הזמן, הכי מקודש בשנה.

אני מקווה כי המקובלים יקבלו את דבריי והחסידים יעשו עימדי חסד כאשר אנסה להציע כי שבת תקומה וכן שבוע מיוחד ונורא זה שאנו שרויים בו הוא הוא הזמן המקודש בעת החדשה. עולם שנה נפש, מקום, זמן, אדם.

המקום הוא מדינת ישראל שאת קיומה נחגוג בעוד מספר ימים, הזמן הוא עכשיו, כמה ימים לאחר יום השואה ולפני יום העצמאות הצמוד לזיכרון החיילים והחיילות. ומי האדם שבמרכז? לא הכהן הגדול. כלל וכלל לא.

החייל, החיילת, האם, האב, האח האחות, הבן והבת, בן או בת הזוג. אלה אשר לא זכו להכיר בני ובנות משפחה וכל שנותר הם הסיפורים, כאלה שזכו להכיר לזמן קצר ואז נלקח היקר ואיננו. עבור המשפחות השכולות ימים אלה הם ימים נוראים, הימים הנוראים.

אנו, כחלק מהעם ומהמדינה, מתחברים הערב אחורה ליום השואה וקדימה לזיכרון ולעצמאות, לחג, לעצב, לכאב, לאובדן וללידתה של המדינה.

תזריע ומצורע מעורים זה בזה ואין ואי אפשר ולא נכון להפרידם, אלא יש לציינם בצמידות, בהתרגשות, בבכי ובשמחה. עולם שנה נפש. אנו לא שוכחים בזכות מי יש לנו עצמאות זו – מתים רבים כמו גם רבים מהחיים אשר בינינו, וכן כאלה אשר עודם בין החיים לבין המתים בעלי נגעי גוף ונגעי נפש, צרעת מודרנית שכזו.

ימים אלה יש בהם תחושה של נס, של כוח, של 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' מתוך תפילת ההלל (השבת היא ראש חודש אייר), אך אלה גם ימים בהם שומעים שוב ושוב את תפילת ה'קדיש' המצמררת. אלה ימים של נחמה וימים של ברכה ושמחה. שבת תקומה ניצבת לה באמצע השנה, באמצע ספר ויקרא, ספר קורבנות. בעמידה זו בין החיים ובין המתים אנו עם אשר היה מצורע וכעת חזר לו למשפחת העמים. בימים מורכבים אלה כולנו עוסקים וכולנו נוגעים בתזריע ובמצורע, בחיים ובקורבנות, כולנו כאן בזכות קורבנות.

אני תפילה כי בעבור חסד אדיר שעשו עימנו הנופלים ובעבור חסד זכרון הנספים בשואה נזכה לחגוג גם בשבילם את העצמאות וכי תהיה שבת זו שבת משמעותית וחגיגית של תקומה.