הדרשה השבועית

מטות

בין עֲרָבוֹת מואב לְעֲרְבוּת הדדית – הכניסה לכנען כגיאוגרפיה נפשית וחברתית

פרשת מטות-מסעי - הרב ד"ר חיים א. רכניצר

אני חוצה את מדבר סיני לאורכו צפונה, עולה ממפרץ אילת על פני העמק אל ערבות-מואב. אני עומד, פני מערבה אל מול יריחו, בואכה אל הארץ. שם, על פני הגבעות החשופות, סדורים מחנות שבטי ישראל וממתינים לשמוע מפי משה כיצד תחולק הארץ – מי זכה בחבלי מישור ומי בהרים, מי על חופי הים ומי יוליך את עדריו בפאתי הנגב. הימים הם "יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים", השבת היא השבת השניה של "תלתא דפורענותא", שלוש השבתות  שבין י"ז בתמוז, היום בו הובקעה חומת ירושלים, לבין יום חורבן הבית בתשע באב. הלב מיחל לבוא אל הארץ, אל המנוחה, אל הנחלה, לעבור ולוּ עוד הפעם בשערי-התשובה אל מחוזות חדשים. אלו הן שעות של התבוננות פנימה ואני סוקר תמונה אחר תמונה, פסוק אחר פסוק, את מסעותי – נסעתי מרעמסס וחניתי בְּסֻכֹּת, נסעתי מסֻּכֹּת וחניתי בְאֵתָם אשר בקצה המדבר. נסעתי מאֵתָם וישבתי עַל-פִּי הַחִירֹת אשר על-פני בעל צְפוֹן, ... נסעתי מֵחֹר הַגִּדְגָּד וחניתי  בְּיָטְבָתָה. נסעתי מִיָּטְבָתָה וחניתי בְּעַבְרֹנָה. ומשם לעֶצְיֹן גָּבֶר ולמִדְבַּר-צִן, הִוא קָדֵשׁ, ומקדש נסעתי וחניתי בְּהֹר הָהָר, בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם, וכן הלאה והלאה עד שהגעתי אל אֹבֹת. נסעתי מְאֹבֹת וחניתי בְּעִיֵּי הַעֲבָרִים בגבול מוּאָב... (במדבר, ל"ג) ומתוך התבוננות בפרשת מסעותי אני קורא את דבר ה' – "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן..." (במדבר, ל"ה 10). "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים..." אני, את, אתה, כולנו יחדיו "עֹבְרִים", ושוב עֹבְרִים ועֹבְרִים בהווה מתמשך. המבט פנימה מחייב התבוננות החוצה, אל האחר, אל החברה. המסע האישי של חיי, המסע ההיסטורי של עמי והחיים שלי היום בזמן הזה ממש, מתרגשים ומתפתלים לאורך הירדן המצייר את גבול הארץ היעודה. הנה הזמן קורס אל תוך עצמו ובערבות-מואב כל אחד ואחת מאיתנו ניצב אל מול חומות ירושלים, לנוכח חלומותינו, מאוויֵנו, האידיאלים שלנו. וכנגדינו האבנים זעות אחת על גבי אחותה – היפרצו החומות, האם יקרוס הבית? אדם יחידי אינו מוליד עצמו, ויתירה מזאת, אף אינו מפענח את סוד יִחוּדוֹ ומוצא את החד-פעמי שבו, כשהוא נתון רק בבדידותו. חלומותינו שזורים ברשת משמעות ושפה, שהיא תולדה של שיתוף החוויה והניסיון האישי עם זה הקולקטיבי מן העבר עד ההווה. כאן, בערבות-מואב, מקבלת האמירה "כל ישראל ערבים זה בזה", שלעתים רבות נשמעת כמאיימת על הפרטיות והחופש האישי, משמעות של ערבות הדדית החודרת את פני הרבדים השונים של החוויה האנושית, זו הרוחנית, התרבותית, הכלכלית, והסביבתית. על כך אמרו חז"ל: כל ישראל נקראו נפש אחת שנאמר כל איש ישראל כולם כאיש אחד (שופטים, כ' 11), ואם חטא אחד מהם כלם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה לבני אדם שהיו באין בספינה נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו א"ל שוטה אתה קודח תחתיך והמים נכנסין וכולן אבודין, כך 'נפש כי תחטא' (ויקרא, ד' ב) (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ילמדנו, עמוד 225).

אנו למדים שחשבון הנפש דורש מהלך של 'רצו ושוב' בין החיים הפנימיים לחיים החיצוניים. כך נוצר הַשְתִי וָעֵרֶב לרקמה השברירית של קיומנו, הנטוע בעבר האישי והקולקטיבי ובנתיב המוסרי בו אנו צועדים יחד ולבד בהווה. מן ההפטרה זועק קולו של ירמיהו:  כֹּה אָמַר ה', מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ." (פרק ב', 5-6). אך מהי קרבת ה' וכיצד נמצא נתיב שאיננו הבל?  

בפרשת מטות-מסעי אלהים מורה למשה כלל יסוד על-פיו יחולקו נחלות השבטים: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה (במדבר, ל"ג 54). אנו רואים מתח מובנה בין חלוקה על פי פוּר ומזל – וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לבין חלוקה על פי עקרון, הגיון והתחשבות במצב העיניינים בשטח. כלומר, התנחלות על פי קריטריון של צדק חלוקתי – לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ. מכאן, למרות שמרכיב משמעותי בחיינו נקבע בגזירה מראש, על פי הגנטיקה שלנו או על פי מה שהטבע יעד לכל אחד מאתנו, מוטל עלינו לתקן את החלוקה הטבעית. אנו עוזבים את "ערבות-מואב" ונכנסים אל "הארץ המובטחת" כשבידנו נקוט כלל ראשון המתייחס הן לחיי הנפש של היחיד והן למצב החברתי. במישור החברתי ניתן לנו כלל מנחה "לאמנה החברתית" המסדירה את חיינו על פי עקרון הצדק החלוקתי. כלומר, עלינו לחלק את הארץ באופן הוגן שמפצה על עיוותי הגורל. לדוגמה, במידה ורצה הגורל ומשפחה מרובת נפשות ירשה נחלה קטנה, מוטל עלינו (ולא על הנס, על האלהים או על התגלגלות טבעית של מהלך החיים) לתקן ולשפר את מצבה של המשפחה – "לרב תרבו את נחלתו...". חלוקת הנכסים והעושר בחברה חייבת להיות הוגנת ועליה לתקן עיוותים על ידי פיצוי באפליה מתקנת. האחריות ההדדית, הערבות ההדדית, מחייבת הגינות בחלוקת המשאבים באופן כזה שאנו תמיד משתדלים להטיב עם החוליה החלשה בחברה. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי מיסוי אלו ששפר גורלם – "למעט תמעיט את נחלתו". למדנו שעקרון מדינת הרווחה נטוע בלב ליבה של דרך ההתנחלות בארץ ישראל.

אנו קוראים את סיפורי הנדודים במדבר והכניסה אל הארץ כהנחיה לבניית חברה צודקת, אך גם  כמתארים תהליכים נפשיים המתרחשים בגיאוגרפיה פסיכולוגית-דתית. בספר באר מים חיים כותב רבי חיים טירר מצ'רנוביץ )1817-1740): "[האדם משול לעולם קטן] כשם שהוא ממליך את הקב"ה על עצמו ... [כך הוא] ממשיך הקדושה ואורו של הקב"ה בעולם הגדול לפי ערך שורש נשמתו, והקדושה מתעלית ומתגדלת ומתרבה בכל העולמות ... וזה 'לרב תרבה נחלתו', לראות תמיד להרבות הקדושה ביתר שאת ועוז בתורה ומצוות ומעשים טובים ללמוד עוד ועוד ולעבוד עוד. ולהיפוך בבחינת הרע והקליפות הנקראים 'מעט' שצריך למעט נחלתם באכילה ושתיה וכל התאוות, ... [וזה] 'למעט תמעיט את נחלתו', ... כי כל עיקר ביטול הקליפות כשם שהוא ממאסם בלבבו ומחשבתו באמת, כן יתבזו ויתמעטו ויכנעו ויושפלו וירדו מטה מטה, וממילא רבות הקדושה בעולם הוא רבות החסדים והשפעות הטובות וברכות לעמו ישראל ולכל העולמות, ומיעוט הקליפות הוא התמעטות הדינים והגבורות והרעות המתרגשות לבוא לעולם, והיא עיקרי העבודה להרבות החסדים..."  הרב חיים מצ'רנוביץ מלמד אותנו להביט אל הכלל על פיו מחולקת הארץ כהנחיה דתית-אישית בעלת מרכיבים מוסריים ומיסטיים. כל אדם ואדם הוא עולם ומלואו ומעין 'ארץ ישראל'. מעשיו ירבו או ימעיטו את הטוב, את הקדושה והשפע שבתוכו, ובעולם האלוהות ובעולם הזה במקביל. המעשה הפנימי-רוחני קשור בטבורו לשפע הטוב החיצוני. שכן, המלחמה בתאוות-השווא של האדם קשורה למאבק בנוכחותו של הרע בעולם. כך אנו מחברים את שני הפנים של ההתנחלות "בארץ המובטחת" – האישי-פנימי והחיצוני-חברתי. "תיקון-עולם" הוא תנועה כפולה המתחילה באדם היחיד ועוברת תמיד לתיקון החברה. רק "תיקון" כזה מכשיר את הדרך להשלמת הפסוק מתפילת עלינו לשבח – "לתקן עולם - במלכות שדי".                                                  

שבת שלום