הדרשה השבועית

פנחס

הנני נותן לו את בריתי שלום

הרב יהורם מזור

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כ"ה, 10-12).

כשאנו קוראים את פסוקי הפתיחה של הפרשה אין אנו מבינים מדוע ניתנה ברית השלום לפנחס דווקא, מי שעשה מעשה קנאות נוראי והרג שניים - נשיא מנשיאי השבטים ואת בתו של נשיא מבני מדין. הרי ההרג, ויש יאמרו הרצח, שהרג פנחס עומד בניגוד מוחלט לדרכי שלום.

רש"י מפרש ואומר שההבטחה לברית השלום איננה על ההריגה עצמה, אלא שבמעשה שעשה קידש פנחס שם שמיים.

רבי אברהם אבן עזרא מפרש שמשום שזמרי היה נשיא שבט שמעון יש חשש שבני השבט ירגישו חובה לנקום את דמו השפוך של נשיאם. כדי להמנע מנקמת דם מבטיח אלוהים לפנחס ברית שלום, מעין הגנה מתמדת לפנחס מטעמו של האלוהים

הרמב"ם בהתייחסו לתפקוד הכהונה מלמד אותנו: ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים (הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י"ב).

כדי לקבל את התמונה המלאה של סיפורנו הבה נזכר בפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת, שם מתחיל הסיפור שסיומו בפתיחת הפרשה שלנו:

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה… (במדבר כ"ה, 6-8).

התמונה המצטיירת לנגד עינינו איננה נעימה, בלשון המעטה. מגיע אדם, רומח בידו, נכנס לאוהל ודוקר את האיש ואת האישה, ללא משפט וללא התראה. בן למשפחת הכוהנים, נכדו של אהרון שעליו נאמר "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - אדם כזה הוא רוצח?

במסכת סנהדרין שבתלמוד אנו לומדים: ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו – מיכן [מכאן] שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש (פ"ב, ע"א).

התלמוד רואה בפנחס דמות של תלמיד חכם בבית המדרש, (סליחה על האנכרוניזם, המדרש הרי איננו חייב להיות מדויק מבחינה כרונולוגית), אך בשעה קשה זו של מגיפה הפוקדת את העם, כאשר המנהיגים בוכים ואובדי עצות, קם פנחס מתלמוד תורתו ונחלץ לעזור לעמו, גם אם הדבר מחייב אותו שלא ללכת בדרכי שלום, אלא לעשות פעולה קיצונית כמו לקחת רומח בידו ולהרוג את מי שגרמו למגיפה.

את תחילת פרשת פנחס הייתי מפרש קצת אחרת. ברית השלום שמבטיח אלוהים לפנחס היא, אולי, הבטחה שכאשר תסתיים שעת החירום ונכד הכוהן הגדול יחזור לתפקד באוהל מועד, לא יזכרו לו את פעולותיו המלחמתיות בשעת החירום, אלא את מעשיו היומיומיים ככהן שעניינו שלום, כאיש סגל הכהונה במשכן. עולם הכהונה העתיק הוחלף במשך השנים בתלמידי החכמים, חובשי ספסלי בתי המדרשות, עליהם נאמר ש"תורתם אומנותם". האם ניתן לקוות כי בעת צרה לעמנו, צרה מבפנים או מבחוץ, יחלצו תלמידי החכמים, ייקחו את הרומח בידם ויצאו, כפנחס בשעתו, להגן על עמנו?!

נחתום במדרש שלום העומד על חשיבות השלום בחיינו ובתפילה והקושר אותנו לדמותו של פנחס:

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שייטול שכרו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג', 17). ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום… שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר רבי שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כ"ט, 11) (במדבר רבה כ"א,א).

שבת שלום