הדרשה השבועית

חקת

הדגל השחור המתנוסס מעל לאפר הפרה האדומה

הרב יהוידע עמיר

הפרשה פותחת בדיני פרה אדומה. אלה מוצגים בפתח הדברים כ"חוקת התורה"; בסיומם שב הכתוב ומכריז חגיגית שזו צריכה להיות לנו "חוקת עולם". קשה לעמוד עד תום על פשוטו של מושג החוקה, שהתורה מייחדת אותו לכמה וכמה דינים בעלי אופי שונה, כמו גם – על דרך השלילה – ל"חוקות הגויים". עם זאת, אין ספק שיש משמעות רבה לעטיפת הדיון בשתי הצהרות אלה, המכריזות על היות מצוות הפרה האדומה חוקת התורה וחוקה נצחית. הן מדגישות את חשיבותה הרבה לדורות ואת חיוניותה לחיים הדתיים. מסורת קריאת התורה הדגישה את מרכזיותו של טקסט זה כשייחדה אותו לקריאה בנוסף לקריאה הרגילה, באחת משבתות חודש אדר.

אנו מצוּוים, אפוא, להתמודד עם העולה מן הפרשה במלוא הרצינות. אמנם, כל ענייני הטומאה והטהרה הטקסיים עשויים להיות רחוקים מאוד מתפיסתנו הדתית. גם ההלכה המסורתית צמצמה מאוד את העיסוק בשאלות אלה והותירה על כנה כמעט רק את טומאת האישה הנידה. ברי גם שבשביל רבים מאתנו כל עניין הקרבנות, השחיטה הפולחנית של בעלי חיים והזיית דמם אינו נוטל חלק בהבנת עולמנו הדתי ובעיצובו הממשי. אולם, בכל זאת, ואולי דווקא משום כך, אנו מצוּוים להתמודד לעומקו עם אתגר הפרה האדומה.

עיקרו של הדין פשוט למדיי. יש לאתר פרה בעלת תכונות מיוחדות, "פרה אדומה". על הכוהן (כנראה הכוהן הגדול) לשחוט אותה ולשרוף את בשרה בדרך טקסית מיוחדת. אפר הפרה ייאסף ויונח במקום מתאים מחוץ למחנה, וישמש בסיס להכנת "מי הנידה", שתפקידם לטהר את הטמאים בטומאת מת. פרטי הדברים אמנם מסובכים מעט יותר, כגון השאלה מהי "פרה אדומה", כיצד בדיוק תישרף, מה העצים שיוספו לאפר, וכיצד יוכנו מי הנידה. הדיון ההלכתי (בעיקרו במשנה, במסכת פרה שבסדר טהרות) יברר שאלות אלה ארוכות, יעניק להליך רבדים נוספים וחומרות יתרות. הוא גם יכריז על ההיטהרות מטומאת מת, בעזרת מי הנידה, כתנאי הכרחי לעלייה למקדש ולשירות בו. תעלה בו גם השאלה, מתי נמצאו ואותרו פרות אדומות ואפשרו המשך של היטהרות זו. על רשימה לא ארוכה זו – את הראשונה עשה משה, השנייה עזרא, שלאחר דורו היו לפי המסורות השונות עוד חמש או שבע פרות – מוסיף הרמב"ם את הפרה האדומה שיעשה המשיח כחלק מהליך קימומו של בית המקדש (משנה תורה, הלכות פרה אדומה, ג, ד).

כאן נעוץ עיקרה של הבעיה הדתית והפוליטית שמצווה זו מעוררת עבורנו. שהרי אין ייחוד בעצם העובדה שיש כאן הליך פולחני שבמרכזו שחיטת בעל חיים ושרפתו. אמנם, מי שאינם מתפללים לחידוש הקרבנות (ולאמתו של דבר, גם מי שמייחל, כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לחידוש הקרבנות, אך מכריז שבימיות המשיח יהיו אלה קרבנות צמחיים ולא בעלי חיים) – אינם רשאים לייחל גם לחידושו של דין זה. אולם כאלה הם כל הקרבנות והזבחים למיניהם. אכן, יחסנו לסוגיית הטהרה הטקסית חייב להיות מסויג וזהיר. גם כשאנו בוחנים דרכים להעניק לטהרת הטבילה ערך מחודש ומקודש, לא נעלה על דעתנו הזיית מי נידה. אולם גם בכך אין עניינה של פרשה זו שונה מהרבה היבטים של ההלכה הקדומה ושל ההלכה המסורה בידינו, שאנו מצוּוים להיבדל מהם. ייחודה של מצוות הפרה האדומה הוא, שבניגוד לכל הדורות הרבים שבשבילם היה העיסוק בה תאורטי בלבד, יש בינינו מי שמבקשים להחיות אותה בהקשר מסוים מאוד. כידוע, המשנה והתוספתא מתייחסות למציאות שבה כאילו בית המקדש עדיין קיים. התלמודים, לעומת זאת, מייחדים דיון אינטנסיבי רק לסדרים ולמסכתות הנוהגים בימיהם. כך נזנח סדר קודשים לגמרי, משום שעניינו עבודת בית המקדש; ומסדר טהרות, שבו מצויה מסכת פרה, מיוחד דיון רק למסכת העוסקת בנידת האישה. ואילו הרמב"ם מבקש לדון בכל מרחבה של ההלכה, זו העשויה לנהוג בימינו עם זו העשויה להיות ישימה רק לעתיד לבוא. הוא משרטט את קווי המתאר של המדינה היהודית ואת משמעו של העידן המשיחי; ובתוך כך הוא גם מוסיף, כפי שראינו, לרשימת הפרות האדומות שבעבר את זו שלעתיד לבוא.

ייחוד זה של דיונו ההלכתי של הרמב"ם מציב אתגר מורכב בפני החיים היהודיים במדינת ישראל בת זמננו. מצד אחד, הוא מקור בלבדי-כמעט לדיון בדמות הממלכתיות היהודית, האחריות הפוליטית ונגזרותיה בתחומים שונים. מצד שני, עמדותיו – אם נקבלן כלשונן – מסוכנות ממש. כך, למשל, הרמב"ם אינו מכיר ואינו יכול להכיר במרקם דמוקרטי שבו חייב לשרור שוויון בין יהודים ללא-יהודים. עמדותיו כלשונן יכולות לשמש מצע רק לקיצוניות ולמסוכנות שבאידיאולוגיות הגזעניות בישראל, לנחרצות שבעמדות המתנכרות לכל תביעה לשוויון מגדרי. וכך, אמירתו בעניינה של הפרה האדומה מזינה את עולמם של אלה המבקשים לממש בפועל, בכלים פוליטיים וצבאיים, את התקווה המשיחית לבניין בית המקדש. חידוש מצוות שרפתה של פרה אדומה הוא צעד הכרחי ראשון לקראת כינון מציאות שבה ניתן יהיה להיטהר ולבוא אל הקודש שייבנה, לתקוותם, על חורבות מסגדי הר הבית. המדובר אינו בהזיה תאורטית גרידא, אלא במאמץ ממשי, רציני ועקבי לאתר – בארץ ובעולם – פרה שתענה על ההגדרות המורכבות של "פרה אדומה". כך ניתן יהיה לצעוד צעד מכריע אל מה שבעיניהם הוא התקדמות משיחית נפלאה, אך בפועל עלול להביא אסון וחורבן אדיר ממדים, שיסכן לא רק את קיומה של מדינת ישראל, אלא עלול להצית מלחמת עולם ממש.

הפרה האדומה שבפרשתנו מייצגת, אפוא, את הסכנות החמורות ביותר הניצבות בפנינו. היא חותרת תחת קיומנו, מבפנים, מתוככי המסורת שלנו, מלבה של תורתנו. המרכזיות הניתנת למצווה זו בפרשה – שבה פתחנו – עושה את הסכנה לממשית עוד יותר. עושה את ההתמודדות עמה לחיונית במיוחד, לא רק מסיבות מעשיות, אלא לא פחות מכך בשל הציווי להעניק לתורתנו ומסורתנו את מלוא הכוח להרבות חיים, טוב וקדושה לפני האל. הפרה האדומה היא אפוא סמל רב עוצמה לחיוניותם של עיצוב מחדש (רה-פורמה) ושל בנייה מחדש (רה-קונסטרוקציה) של מה שהמסורת היהודית – מן התורה ועד לימינו – הנחילה לנו. היא הביטוי העליון לכך שרפורמה אינה זכות אלא חובה; אינה דרך אפשרית להתמודד עם העבר, אלא דרך הכרחית לכונן הווה ועתיד לאורו של העבר. ועוד מלמדת הפרה האדומה, שרפורמה ובנייה מחדש אינן יכולות להתמצות תמיד בהצבת פלורליסטית של חלופה ראויה לצדן של חלופות שמרניות. יש וחובה עלינו לומר בקול גדול שהללו מסוכנות, פסולות, טמאות; זאת גם כאשר הללו מעוגנות היטב במקורות התורה וההלכה, המחשבה והמסורת.

על אֶפרהּ של הפרה האדומה מתנוסס דגל שחור, אולם מפרשת השבוע צומחת מצווה גדולה; המצווה שלא להניח לבערה לכלות אותנו, המצווה לברור את הבר מהמוץ, את המרבה חיים ממה שמאיים לכלותם, את המקדש מהמנוול, את המנחיל טוב מעושה העוול. אלה חיינו. זו טהרתנו. זו חוקת התורה, חוקת עולם לדורותינו.