הדרשה השבועית

קרח

וכי ייאוש ממית או ייאוש מחייה? על אבדן, ייאוש ותקווה

הרבה נעמה דפני-קלן

פרשת קורח עמוסה בקריאות תיגר, בניסיונות לערער על הסדר החברתי, על מנהיגותו של משה ועל מעמדו של אהרון. נסיונות אלה לא צולחים, והם מובילים למותם של המערערים ולהגדרה ברורה של הרשאים לבוא לקודש, אך בכך לא תם התסכול. בני ישראל מתלוננים כי משה ואהרון מובילים למותו של העם, וכתגובה אלוהים שולח מגפה בה נספים מעל ארבעה עשר אלף איש נוספים. הלקח מובן – מי שמערער על מנהיגותם של משה ושל אהרון – סופו כליה ומוות. הסדר החברתי והדתי נשמר.

אך לסדר החברתי הנוקשה, המתיר רק לכוהנים להכנס לקודש יש מחיר כבד – הוא מחיר ההדרה:

וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל משֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (במדבר י"ז, 27-28).

בני ישראל מרגישים כי אין להם אפשרות לחיות חיים הנוגעים בקודש. הקודש הוא נחלת משפחתו של משה. אם הם יקרבו אליו –ימותו. עליהם לבחור בין חיים של מגע בקודש-חיים רוחניים, לחיים בלי קדושה. זו בחירה אכזרית ובלתי אפשרית. כולנו נאבד, הם אומרים – כל בני ישראל, אך גם כל החלקים בנשמתנו ובגופנו. לדעתם אין קיום למי שמודר מנגיעה בקודש.

המילים "הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו" מזכירות את מילותיה של אסתר המלכה "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר, ד, 16). אסתר מחליטה לבוא אל המלך אחשוורוש, מחוץ למסגרת הכללים הקבועים, כדי לבקש על חיי עמה. היא יודעת היטב – חריגה מהפרוטוקול המלכותי עלולה להביא למותה. לכן, היא מבקשת מהעם לצום יחד איתה שלושה ימים, ובוחרת לסכן את חייה כדי להציל חיים.

גם עם ישראל וגם אסתר המלכה חשים ייאוש ופחד אל מול חוקים המגבילים את הגישה – אל הקדושה ואל המלוכה. בשניהם ניתן לדמיין את הדמעות, את האימה, את תחושת חוסר האונים. אך ההבדל בין שני המקרים עמוק ומשמעותי. העם פוחד ולכן מוותר על זכותו להתקרב אל הקדושה, ומתיר אותה בידי הכהנים. מעתה, וכל עוד המשכן או המקדש קיימים, הם יהיו אחראים לחיי הפולחן. העם בוחר לוותר ולא לערער על החוקים. סכנת המוות מכריעה אותו. אסתר, לעומתם, מתמודדת עם אימת המוות המרחפת מעליה, ובוחרת להפר את הכללים. בכך היא מצילה את עם ישראל.

כיצד נדע מתי להפר את החוקים? כיצד נבדיל בין ההגנה שבחוקים לבין ההדרה שטמונה בהם? מתי עלינו לבכות בייאושנו ומתי עלינו להסתכן?

הרב קרליבך מביא משמו של הבעל שם טוב "שאפשר להבדיל בין עצבות וצער בקלות. אם אתה רואה מישהו שאחרי שבכית, אתה אוהב או שונא אותו? אם בכית בכי של חיים, כולם נראים יפים אחר כך... אבל אם בכית בכי מת, אז הכל נראה מכוער"... אם אתה רוצה לדעת אם יש לך צער של חיים או עצבות של מוות, זהו המבחן." (מתוך הספר "העולם יש לו לב", בעריכת משה נחמני ודעאל רודריגז.)

מי ייתן שכאשר נמצא את עצמנו מנועים מהגעה אל הקודש, כשאנו בוכים בכי של פחד ושל בדידות, נזכה לבכות בכי של חיים. בכי שלאחריו אלוהים יראה לנו יפה, בכי שלאחריו כל בני האדם ייראו לנו יפים וטובים יותר. בכי שינקה את נפשנו ויתן לנו כח לפעול ולשפר את העולם, ויקוים בנו הפסוק: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו".

שבת שלום.