הדרשה השבועית

נשא

הברכה המשולשת

הרב פרופ' יהוידע עמיר


המקרא מציב חידות רבות בפני קוראיו, ועוד יותר מכך בפני המבקשים לעשותו לשורש ממנו יצמחו חייהם ותרבותם הדתית. שנה בשנה אנו קוראים בחמשת חומשי התורה כמכלול, שראשיתו בפרשת בראשית וסופו בפרשת וזאת הברכה, אך יודעים היטב שמכלול זה ארוג ממסורות, מטקסטים וממקורות שונים שהילכו בקרב עם ישראל הקדום. אנו חשים היטב שההיסטוריה של הסיפור ושל החקיקה, של השירה ושל עולם האמונה שבתנ"ך מורכבת, עלומה, רבת הוד; עלומה ורבת הוד לא פחות מההד לדבר אלוהים שאנו שומעים בו. יש מי שמבקשים להכחיש היסטוריה מרתקת זו. הללו מאמינים שרק אם נִדבק בדוגמה שהתורה ניתנה – כולה, ככתבה וכלשונה כפי שהיא נמצאת בידינו – למשה בסיני, תובטח קדושת התורה ותיכון המצווה הצומחת ממנו. הם יראים שמא המחקר, הראייה פקוחת-העיניים של ההיסטוריה ושל הארכיאולוגיה, יפוררו את הטקסט המקודש ויכריעו אותו. אנו מסרבים להיכנע לחולשת-דעת ולחולשת-אמונה אלו. אמונתנו בתורה חזקה דיה כדי להשתחרר מפחד זה. אנו מבקשים לגשת אל החידות ולנסות לפענח אותן, ובוטחים בכך שדווקא מכוחו של מעשה זה עשוי לצמוח לנו עוד רובד חיוני ופורה של התמודדות עם דבר האל, עם חיינו לפני האל, עם מצוותו ועם ברכתו.

על פי רוב נאלץ חקר המקרא המודרני, שעל ברכיו אנו מבקשים לפתח רובד זה, להסתפק בניתוח הטקסט המקראי עצמו, ברסיסי מידע משלימים מתרבויות אחרות ובהשערות מלומדות. כך בוודאי באשר להיסטוריה של היווצרות הטקסט, לתארוך מקורותיו ולהבנת הרקע התרבותי והחברתי שעליו צומחים דברי התורה השונים. עד לפני דור היו "המגילות הגנוזות", מן המאה השלישית לפני הספירה, מעט לפני תקופת החשמונאים, הטקסט המקראי העתיק ביותר שהיה מצוי בידינו, שהעיד בעצם קיומו על חברה שקראה במקרא, הגתה בו והציבה אותו במרכז חייה. בשנות השמונים של המאה שעברה גילה הארכיאולוג גבי ברקאי טקסט עתיק בהרבה, מן המחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה, דור או שניים לאחר זמנו של חזקיהו המלך, בונה נִקבת השילוח. לא הרחק מנִקבה זו, בעיר הקברים שעל כתף הינום שבירושלים, נמצאו שתי מגילות כסף קטנות, קמעות אישיות, או אולי גרסה מוקדמת של תפילין, ועליהן נוסחאות מקוצרות מעט של ברכת הכוהנים. הרבה שאלות עשויות להישאר פתוחות גם אחרי תגלית מרעישה זו, אולם ברור מעבר לכל ספק, שביהודה נודעה לברכה זו משמעות עמוקה. כנראה נתפסה כמבטיחה את ברכת האל למי שנושא אותה על גופו, אולי גם למי שנקבר כשעמו מלים מקודשות אלה.

אם אכן היה זה טקסט דתי נפוץ ונישא בפי כול, בעל משמעות מאגית או אחרת, אפשר בהחלט שהוא נשתל בפרשה שלנו ונארג בין שלל ענייניה. אפשרות זו זוכה לחיזוק-מה מכך שאחד מ'מזמורי השיר' שבתהלים אורג בהקשר אחר לגמרי, וללא כל עיגון בברכה כוהנית או אחרת, כמה מהרעיונות ומדרכי הביטוי של טקסט זה: "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה" (תהלים סז, ב). גם מסורת כתיבת הסת"ם (ספרי תורה ומזוזות) המאוחרת מעצימה את התחושה שהיא נושאת עמה תודעה שכזה הוא מעמדו הייחודי של הטקסט. היא מפרידה ציווי זה מסביבתו, בפרשה פתוחה (שורה חדשה) ממה שבא לפניו, ובפרשה סגורה (רווח מוגדל בתוככי השורה) ממה שבא לאחריו. אין דינו כדין כל יתר הפרשה. טקסט קצר זה כולל שלוש שורות של הברכה עצמה, כל אחת מופרדת בפרשה סגורה לאחריה, מזה, ועטיפה המציגה את הברכה כציווי המוטל על הכוהנים.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:      יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:      יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:      יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:       וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כב-כח).

העטיפה מהדהדת את תכניה העיקריים של הברכה ונראית כאילו חוברה לאורם של דברי הברכה הקדומים. ראשית, עצם המשמעות של מעשה הברכה. אהרון ובניו מצוּוים לברך; כשיעשו זאת, יברך אותם האל. שנית, כשהכוהנים יעשו את שמצוּוה עליהם כאן, הם "ישימו" את שם האל עם העם. שם ההוי"ה, השם המפורש, הוא הציר שעליו נסובות שלוש השורות של הברכה; פעולתו המיטיבה האחרונה והעילאית של האל מתוארת כ"שימת" שלום על העם.

עטיפה מעוצבת זו תואמת עד מאוד את המקצב השירי המובהק של הברכה. אחד מהמאפיינים של שירת המקרא העתיקה עשוי להיות המקצב המספרי שלה, מספרי השורות, ההברות, המלים, הקשורים כולם לשם ההוי"ה – כפי שלימד אותנו חוקר המקרא ישראל קנוהל בספרו השם. ואכן, שלוש שורות הברכה, שבלב כל אחת מהן השם המפורש, מתפתחות בטור אלגברי ברור: השורה הראשונה היא בת שלוש מלים, השנייה בת חמש, השלישית בת שבע. השורה הראשונה בת 15 אותיות (כשהשם המפורש נכתב במלואו), השנייה בת 20, השלישית בת 25. הופעת שם ההוי"ה שלוש פעמים מזכירה עד מאוד את השילוש שבקריאת המלאכים הנגלים לנביא ישעיהו, שחי דורות אחדים לפני תקופתן של הקמיעות מכתף הינום,  "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג).

מה משמעותו של מקצב זה, השונה מאלה שבהם דן קנוהל? האם אכן היה זה טקסט שנתפס כבעל משמעות מאגית? האם אכן צריך להסיק ממקום גילויו בעיר הקברים שבכתף הינום, שהוא נתפס כבעל משמעות מיטיבה גם ליורדי השאול? ומנגד, האם האורח שבו הוא מובא בפרשתנו, מעיד על כך שמלכתחילה נתפסה ברכה זו כנחלתם של הכוהנים; או שמא בא הכתוב בתורה להעניק ניסוח טקסטואלי מוצק לרעיון שתפקיד הכוהנים לברך את העם (ראו דברים י, ח; כא, ה) וזאת בעזרת ייחוסה של הברכה המוכרת והאהובה עליהם דווקא? שאלות אלה תישארנה פתוחות. מכל מקום ברור, שבעבודת הכוהנים בבית המקדש נטלה ברכה זו חלק חשוב; שלאחר שבטלה עבודת בית המקדש, המשיכה הזכות והחובה לשאת ידיים ולברך את העם להיות מהסממנים הבודדים של התפקיד הנותר לכוהנים בתפילה היהודית. וברור גם, שכוחה של ברכה זו רב לה, עם וללא קשר לכוהנים ולתפקידם. לא רק היהדות הרפורמית והמתחדשת (Reconstructionist), שבחרו לבטל לגמרי את מעמד הכהונה בחיי הדת שלנו, המשיכו להציב במרכז תפילתם מלים אלו שכונו מעתה "הברכה המשולשת". גם חוגים אחרים, רחוקים עד מאוד מתודעת הצורך לזקק את התפילה היהודית מסיגיה, אימצו ברכה זו כברכת ההורים לילדיהם, הרב לתלמידיו, ועוד. וכך קרה גם בדת האחות, הנצרות, שהציבה במרכז הליטורגיה שלה ברכה זו כמו גם את פסוק הקדושה שמחזונו של ישעיהו; ולא רק משום שבשניהם המקצב הוא משולש.

בקוראנו השבוע בפרשת "נשא" אנו נקראים אפוא לבחון מהו שהציב ברכה זו במקום כה מרכזי? מהם תכניה, מעבר להקשריה המאגיים או המיסטיים המשוערים? מה עושה אותה לליבה כה חשובה ומעמיקה של האמונה היהודית, לאתגר כה עמוק הניצב בפנינו? כדי להתמודד עם שאלות אלה נתבונן בשש הפעולות המיטיבות, שלושת זוגות הפעולות, שהברכה מייחלת שיעשה האל.

יברכך ה' וישמרך: צירוף העניינים הזה, של ברכה ושמירה, אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא. אולם כל אחד משני אלה נטוע עמוק בבסיסם של סיפורי הבריאה, באורח שבו משתית המקרא את השקפת עולמנו, היינו את השקפתנו על עולמנו ועל מקומנו בו.

ברכה. סיפור הבריאה הראשון מציב את ברכת אלוהים בראשית החיים באשר הם. ראשית, הברכות הניתנות לדגת הים ולעוף השמים. החי איננו כשאר מעשי ידיו של האל; הוא נושא ברכה וערך. אחר כך, כהמשך וכעליית מדרגה – הברכה הייחודית הניתנת לאדם. גם האדם מבורך בברכת "פרו ורבו", אולם ברכתו מרוממת יותר, מפורטת יותר, מעניקה כיוון ומשמעות לחיי כל פרט ולחיי האנושות כולה. לבסוף, מעל ומעבר לשתי ברכות אלה נמצאת ברכת היום השביעי. כאן נקשרת הברכה במישרין בקדושה, בנוכחות האל בבריאתו. השבת היא היום המבורך והמקודש של מנוחת האל, שהאדם שזה עתה בורך, נכנס בשעריו. ובהמשך ספר בראשית נעשית ברכת האל, זו הניתנת במישרין לבחיריו וזו המועברת על ידם מדור לדור, לאחד מצירי הסיפור המרכזיים ולאחד ממושאי התקווה והמאבקים הגדולים. ואילו התפילה היהודית צועדת צעד מכריע נוסף. היא מעזה להציב כנגד ברכת-אלוהים זו את ברכתו של האדם את האל. היא יודעת גם יודעת שמלכתחילה האל "מבורך לעולם ועד"; ואף על פי כן היא מעניקה משמעות מעמיקה לברכת האדם, כוח מקדש לברכת העדה המתפללת. "על כן איברים שפילגת בנו ... הן הם יודו ויברכו ... ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו" (הברכה החותמת את "פסוקי דזמרה" לשבתות וי"ט; הושמט בסידור "העבודה שבלב" וצאצאיו). והרי אין דברי התפילה אלא העצמה רדיקלית של תפיסת  התורה את כוח הברכה הנתון לאדם: הכוהנים יברכו את העם וישימו בכך את שמו של האל על העם; האל יברך את הכוהנים המברכים.

שמירה. סיפור הבריאה השני מלמד שתפקיד האדם הוא לשמור ולעבוד. לשם כך הונח מלכתחילה בגן עדן (בראשית ב, טו). כשחטא וגורש מהגן חסם את דרכו חזרה "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", שתפקידו מעתה "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד) מפני האדם. ומיד, לאחר שבנם האחד של חוה אדם רצח את בנם האחר, הוא התכחש לאחריותו ושאל מתוך היתממות רצחנית: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד, ט). המדרש מעז ומציב שאלה זו דווקא במלוא חומרתה: כלום לא היה האל צריך לשמור על הבל? האם אין הוא אחראי למותו לפחות כמו האדם שברא? (תנחומא, בראשית, ט; בראשית רבא כב, י). ובהמשך, לאחר כריתת הברית עם אברהם ועם צאצאיו, יצוּו פעם אחר פעם בחירי האל לשמור את בריתו ואת מצוותו; והאל, "שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד" (למשל: דברים ז, ט) ייתפס כשומרם ומצילם. השירה המקראית, כמו גם הליטורגיה הצומחת ממנה, מציבה את האל כ"שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא, ד), כשומרו של האדם שלא ינום ולא יישן, אף כשהאדם נוטש את משמרתו ונרדם פיסית ורוחנית.     

יאר ה' פניו אליך ויחונך.

הארת פנים. האומנם מאיר ה' פניו? אמנם כן. תהא תפישת האל שבה נאחז אשר תהא, צריך שיהא בה מקום למאור פניו של האל, שנבטח בטוּב השופע אלינו ומאפשר לנו לעשות טוב, נאמין בטוב וניטע את הווייתנו בו. שהרי זה יסודה של אמונה וזה יתרונה האחד על פני הכפירה. אם נלמד להביט אל המאיר פניו אלינו נוכל לחזות באור פניו, גם אם לא בו עצמו. אור זה, אין משמעו כלל ועיקר שהחושך אינו קיים בעולם. הוא קיים  ועלינו, בנות ובני האדם, האחריות להרבות אור. ואולם, גם בימים קשים וברגעי משבר וייאוש, נאבקים המאמינה והמאמין על הבִּיטחון בכך שעוד אפשר וצריך שיהיה טוב; שמטבע הבריאה הוא שיבוא יום והטוב יגבר; שיש מי שמבקש להאיר פניו אליהם. מכוח אור פניו של האל מבקשים המאמינה והמאמין לשאוב את המצווה להביא נחמה ותקווה להולכים בין המיצרים, אמונה ובִטחה גם לנידפים בגיא צלמות. ומכוח אמונה זו, אפשר גם אפשר שיתקיים בהם הכתוב "ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן " (תהלים פט, טז).

חנינה. אם הברכה והשמירה הן מיסודות סיפורי הבריאה, הרי שמציאת החן, החנינה, היא אבן הפינה לסיפורה של האנושות. החן שנמצא בנוח, כוחו לעשות טוב בתוך חברה שהשחיתה דרכה על הארץ, והשחיתה לכן את הארץ, הוא נקודת המוצא לאנושות שברגע בקיעתה עמדה שם דמותו (בראשית ו, ח). על מציאת חן, על חנינה, שבים ומתחננים גבורי המקרא בתפילתם; כדברי המזמור: "חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי" (תהלים ד, ב).  זה גם עניינה של הגאולה, כדברי מזמור אחר ששוקעו בתפילתנו: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד). הברכה המשולשת כורכת את מאור פני האל עם החנינה וממקדת מבטה ביחיד, בכל איש ואישה. שהרי רק מי שחננוֹ אלוהים, ולוּ ברגע קצר מרגעי חייו, רק מי שה' האיר פניה אליה, ולוּ מבעד לצעיפי הריאליזם המפוקח והקר – רק אלה יוכלו להביא את דבר האל אל עדתם, לומר במלוא כוחה של ריבונותם האנושית דְבר אמת וצדק שהוא יותר מדְבר אדם גרידא.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

נשיאת פנים. האור טבעו להיות מופץ לכל עבר. הוא אינו מבחין בין איש לאיש, בין אישה לרעותה. אלוהים מאיר פניו אליי כאל זולתי. ההבדל בינינו אינו אלא ביכולתי להתבונן, ביכולתו לחזות באור. נשיאת הפנים עניינה אחר. היא מייחדת אותי מכל היתר. התורה אף מזהירה ואומרת ש"ה' אֱלֹהֵיכֶם ... לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז). כך במשפט; כך בהנהגה הציבורית; כך בראייה האלוהית את ההיסטוריה של עמים וחברות. ואף על פי כן אנו רשאים להאמין, אנו מצוּוים להאמין, שאלוהי השמים והארץ, אלוהי האנושות וההיסטוריה, עשוי לשאת פניו אל כל אחד ואחת מאתנו. כך נשא האל פניו אל אברהם שהעז להתייצב מולו ולבקש על נפשה של סדום החטאה (בראשית יט, כא). כך מבטיח האל, בסיום סיפורו הנורא והחידתי של איוב, שאם הלה יתפלל על רעיו, "פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה" (איוב מב, ח). אנו יודעים בעמקי ליבנו שאין זה מתחת לכבודו ואין זה מחוץ להישג ידו לשאת פניו אלינו, אל כל אחד ואחת מאתנו, בעת צרתנו הפרטית, בעת שמחתנו האישית, בעת קוראֵנו אליו. יש ויחוש איש ברגע זה או אחר בחייו, שאלוהים מתבונן בו, בו דווקא; יש ותדע אישה, בעת צרה או בעת שמחה, שאלוהים מושיט ידו לה, לה דווקא. רגעים אלה, בין שחווינו אותם בפועל ובין שנאמין בכך שאפשר ועוד נזכה להם, הם העושים את הברכה והשמירה, את הארת הפנים וחנינת החסד לנחלתנו.

שימת השלום. נשיאת הפנים מפלה לכאורה בין כל יחיד ויחיד, בין כל יחידה ויחידה; לאמתו של דבר היא מציבה כל אחת ואחד מאתנו באותה עמידת-מישרין נוכח האל והרֵעַ, עמידה שרק מכוחה אפשר ויצמח יחד אנושי אמתי. ומשום כך היא הבסיס לתקווה הגדולה מכולן, למצווה התובענית מכולן, לברכה העמוקה מכולן. ממנה, מאותה נשיאת פנים אישית, נובעת הידיעה שאין דין שלעולם ועד יהיו ההבדלים בין בני אדם ותרבויות מקור לאיבה, למלחמות ולשפיכות דמים. היא התשתית למצווה לאחוז במידת השלום ולהיאבק – מבפנים ומבחוץ, בתוך נפשי ובתוך חברתי – למען השלום. היא המאפשרת לנו להאמין – בתוך ימי הרעה שאנו חווים – שאם נרבה ברכה ושמירה, הארת פנים, צדק וחסד, אם נישא אנו פנינו אל בני האדם שאתנו – סופנו שנרבה שלום, סופנו שהאל ישים לנו שלום.

*

הברכה המשולשת, שיאה האמוני של פרשת "נשא", דוברת אלינו. חידת שורשה ההיסטורי, בדבר התורה כמו גם בטקסט העתיק ההוא שציפה באדמת ירושלים אלפי שנים עד שנחשף בדורנו, בעינה עומדת. עיגונה המסורתי כנחלתם של הכוהנים שוב אינו מפרה את חיינו, ממש כשם שאיננו רשאים להאמין שעצם אמירתה של ברכה יש בה כדי להכריע את האלוהות לשנות את פני המציאות. אבל אנו בוטחים גם בוטחים בכוחה של הברכה להעניק לחיינו משמעות ותקווה, מצווה וכיוון, אמונה ודעת. היא מציבה אותנו בפני אתגרי הברכה והשמירה, במעגלי האמונה בהארת הפנים ובחנינה, תחת המצווה לבטוח בנשיאת פני האל אלינו ולהביא שלום לעולמו של מי שעושה שלום במרומיו.