הדרשה השבועית

תרומה

נדבת לב או חובה

הרב יהורם מזור

עם הגיענו לפרשת תרומה אנו מתחילים לקרוא בפרשות העוסקות בהקמת המשכן במדבר. גם ההפטרה השבת עוסקת בהקמת בית המקדש בירושלים, בימי שלמה המלך.

אך למרות שבפרשה ובהפטרה אנו קוראים על בנית אותו מוסד: המשכן במדבר והמקדש בירושלים, ההבדל בין שני המקדשים גדול מאד. ההבדל איננו רק בצורת המבנה, חומרי הבניה ואיכותם; יש שוני גדול מאד בַּיחס אליהם מצד הקהילה הבונה.

פתיחת הפרשה מגדירה במפורש את יחס יוצאי מצריים אל המבנה שיבנה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרומתי" (שמות כ"ה ב'). פרשני המקרא מסבירים בצורה ברורה שכדי לתפעל את המשכן, ואחר כך את המקדש, יש צורך בסכומים אשר אינם יכולים להיות תלויים ברצונם הטוב של בני העם. לשם כך יש מערכת מיסוי מסודרת וקבועה: "מחצית השקל" – עליה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". כספים אלה שימשו לפעילות הקבועה שעיקרה התמידים - קרבנות הציבור. אך בניית המשכן וכליו התבססה על נדבת לבם של בני ישראל. היסוד ההתנדבותי הוא זה שמלווה את הבנייה. כל אחד ואחד מסוגל למצוא את הדרך הנוחה לו לתרום, בין אם תהיה זו תרומה של חומרים לבניה ובין אם בעבודת כפים של ממש.

כאשר אנו מגיעים לקריאת ההפטרה משתנה התמונה לחלוטין. כך מציג בפנינו ספר מלכים א' (בפרק ח') את המתרחש בארץ בזמן הבניה של מקדש שלמה :

וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:

תנאי העבודה של העוסקים במלאכת בנין המקדש היו כנראה טובים. חודש בלבנון וחודשיים בבית, אולי גם משכורתם היתה טובה. בודאי שממלכת שלמה העשירה, עם קשרים לארבע קצוות העולם של אותם ימים, יכלה לשלם ולהעסיק את כל הקבוצה הגדולה הזאת של עובדים הבונים את המקדש. המקדש כנראה היה אחד הבנינים היפים ביותר של המזרח הקדום. כאשר נבנה הבית השני בכו בוניו הותיקים בזכרם את יופיו של הבית הראשון. אך בניגוד לתיאור היפה של הנאמר בפרשת תרומה ובנין המשכן, המקדש איננו בנוי מנדבתם של בוניו או של העם. לא "נדבת לב", אלא הכל בנוי על מערכת מיסים מסודרת, הפועלת בסדר מופתי.

אפשר בודאי למצוא הבדלים נוספים אשר מבדילים בין שני גופי הפולחן הללו. המשכן נבנה מתוך הצורך של החברה המורכבת משבטים ומבקשת לעצמה צורת ביטוי רוחנית פנימית. המקדש נבנה עם הפנים כלפי חוץ. לשלמה חשוב שפניה יהיו פנים יפות בעיני כל העמים והאומות הסובבים את ממלכת ישראל. פעילות זו נעשתה, ודאי, על חשבון העם; מכאן, כנראה, בקשתם של נציגי השבטים, לאחר מות שלמה, להקל במיסוי.

רמז לכך ניתן למצוא אצל הפרשן הקדמון יונתן בן עוזיאל בתרגום העתיק של התורה לארמית. בבואו לתרגם את פתיחת פרשת תרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מתרגם יונתן בן עוזיאל:"מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי:" נתרגם חזרה לעברית כך: "מאת כל שיתעורר לבו, ולא באלימות, תקחו את תרומתי". גביית תרומה באלימות – נשמע משונה. כנראה שיונתן בן עוזיאל ידע שהיו לא מעט מפעלים ממלכתיים חשובים שהיה ראוי שיעשו מתוך נדבת הלב, אך בסיכומו של דבר נעשו מתוך אלימות השלטון.

המשכן נבנה מתוך נדבת הלב, המקדש נבנה במידה מסוימת של אלימות וזה ההבדל ביניהם. כשאנו, כאלפיים שנה לאחר החורבן השני, מתמודדים עם שאלת בנין המקדש אולי הסיבה להתנגדות למקדש השלישי נובעת מדברי יונתן בן עוזיאל. אולי איננו מיחלים למקדש שלישי משום האלימות שהיתה בשני המקדשים בעבר.