הדרשה השבועית

בחוקותי

שכר מצווה

ליאורה אזרחי-ורד

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (ויקרא, כו).

הבה נישאר לרגע עם ההרגשה הזאת. אם רק נלך בחוקי ה' ואם רק נשמור מצוות, הגשם ירד בעיתו, העצים יתנו יבולם ויהיה שלום בארץ. אחד עשר פסוקים של נחת, שלווה וכל מה שאדם רוצה בחיים אלו: שקט, שלווה, שלום, מספיק מזון לו ולמשפחתו. אבל מיד לאחר מכן באה המכה:

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה.וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ ...".

האיום קשה וכואב ולמען האמת, לפחות עבורי, לא מעורר השראה או רצון לקיים את מצוות ה'. ובכל זאת אני עסוקה כל הזמן בשאלת המצוות בחיי. מדוע לקיים מצוות, אילו מצוות לקיים, מה הטעם לקיום המצוות ומה יקרה אם אפסיק לקיים מצוות. עד כמה אני מקפידה על מצוות שבין אדם לחברו ומה מקומו של המקום בתוך כל זה?

יש ימים בהם אני רוצה לדרוש מעצמי קיום מצוות ויש ימים בהם אני רוצה לוותר על קיום מצוות לטובת דברים אחרים, חשובים יותר או פחות. אני חשה צורך לשאול מהן נקודות המפגש בין אמונות וערכים לבין חיי מצוות, שהן הביטוי המעשי לברית בין אלוהים לאדם.

הרב יוג'ין בורוויץ מודע לאתגר שלנו כיהודים ליבראלים בכל הקשור לקבלת עול מצוות:

... אנו היהודים הלא אורתודוקסים, המעטנו כל כך לפרט ולומר ברבים מהן בדיוק, להבנתנו, תביעות התורה מן היהודים כיום. ..בעודנו מצהירים בקול גדול כי שינויים בהיסטוריה נותנים תוקף לשינויים בפרקטיקה וכי שומה על יהודים להיות מוסריים, פעלנו אך מעט לפירוטם ולהוראתם של המעשים שאנו מאמינים כי אלוהים חפץ שנעשה כאן עכשיו.

זהו אכן אתגר. לא פשוט לדבר במונחים של מצוות, או ליצור מחויבות למצוות, כאשר תפיסת העולם הבסיסית שלנו היא של בחירה תמידית, לימוד ואוטונומיה של הפרט. יחד עם זאת, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו על מקומן של המצוות בחיינו. אולי, אני, קצת כמו אלוהים בפרשה, מפחדת מהמצב שבו נשכח את המצוות והחוקים.

אבל קשה לשמור מצוות. המצוות של ספר ויקרא - קל וחומר. את רובן אנחנו כבר לא מקיימים מתוך החלטה מודעת, בגלל כורח הנסיבות, או מחוסר רלוונטיות.

ס. יזהר נגע בקושי הזה ובחשיבותו של הקושי הזה, דווקא מתפיסת עולם חילונית או חופשית:

..היות היהודי יהודי אינו מלה ריקה. ויש עליו הגבלות ויש איסורים. ..לאו דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט, אלא ממש להפך: שעושים קשה יותר. ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט. כגון, כל מה שנוגע למיעוט נרדף... כגון, כל מה שנוגע לשימוש בכוח ולכיבוש הכוח. כגון כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת. כגון, צדק צדק תרדוף. כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי מותר הכול כמו ללא-יהודי, ובלבד שיהיה מקיים מלקוח כוחו – נשמט אז מתחת רגלינו איזה אכפת גדול, יסודי, ראשוני, אכפת חסר הגדרה פשוטה, אבל אכפת שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו, הכול נופל...

לשמור מצוות, באמת זה קשה. קשה להגביל את עצמנו, את הכוח שלנו ואת הרצונות שלנו. האם כרפורמים, שבוררים מצוות במודע, יש לנו פתרון לקושי זה?

המצוות, בקיומן האידיאלי, מנסות להגביל אותנו בתחומים שונים. באוכל, במיניות, בשימוש בכוח, בצבירת ממון, ביחס לחולים ולמסכנים. כל אלו הם נושאים שחקרנו בקריאתנו את ספר ויקרא. לא תמיד ההגבלות האלו מדברות אלינו כיום, אבל יש ערך אדיר ביציאה לעולם בתחושה שעלינו להגביל את עצמנו לטובת הקדושה, לטובת הברית ביננו לבין אלוהים והצדק בעולם.

אני מאמינה שאלוהים אוהב אותנו. גם כאשר אני לא מבינה אותו או לא שומעת אותה או מרגישה מספיק חזק את נוכחות השכינה במעשיי ובחיי. אני מאמינה שהתורה והמצוות, גם אם אני בוחרת לא לקיים את כולן, ניתנו לנו באהבה כדי שנהיה טובים יותר לעצמנו, לאחרים ולעולם. המצוות יוצרות קושי ומאתגרות אותנו לעשייה. המצוות ניתנו כדי שנתקן עולם במלכות שדי.

מי שממאיס את המצוות הם אלו שמפרשים אותן כאשר שנאה וקנטרנות בליבם. הדבר חמור במיוחד כאשר מדובר במנהיגינו. באופן מרתק חיברה המסורת של יהודי תימן הפטרה מספר יחזקאל לפרשה. יחזקאל מדבר על אנשים שמפרשים באופן רע וקר את דברי האל. המצוות והתורה נועדו כדי לדאוג שאנחנו ומנהיגינו נרפא את החולים, נחבוש את השבורים ונשיב את הנידחים, כדברי הנביא. זוהי מהותה של תורה ומצוות.

אני חושבת שתשובה אפשרית ליחס שבין מצוות, עבודת אולהים ושינוי חברתי נמצא אם ננסה לקרוא את ספר ויקרא בכללותו. ספר ויקרא לא מפריד בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו. מדובר במקשה אחת ובתורה אחת. אין ערך לקורבנות על פני מצוות ואהבת לרעך כמוך או מצוות היובל.

והדגיש את זה יפה הרב שג"ר:

מהו אכן צדק יהודי? לדעתי זוהי תפיסה המזהה את הצדק, את המוסריות, כחלק אינטגרלי של היהדות, כשבמונח זה מקופלת אחת התובנות הבסיסיות והעמוקות ביותר של התורה בפרט ושל הנבואה בכלל: הזיקה העמוקה בין הקדושה ובין המוסר החברתי. התורה אינה מפרידה בין חטא פולחני ובין עוולה מוסרית. את שניהם היא מגנה כטומאה וכתועבה, ואין הבדל ביניהם, ולא עוד אלא שלעיתים החטא המוסרי נשקל כחמור יותר מאשר החטא הפולחני... עיוות החוק כמוהו ככלאיים: שניהם מפירים את חוקי הבריאה, את הסדר האלוקי, וכן מטמאים את האדם והארץ.

ספר ויקרא נשמע לעתים זר לאוזנינו. אך הפתרון הוא לא לבטל את ספר ויקרא, אלא לקרוא אותו כספר שרוצה ללמד אותנו קדושה מה היא, גם כשאנו מתנגדים לחלקו. אילו יכולתי, הייתי מנסה לכתוב מחדש את סוף ספר ויקרא. זהו האופן שבו אני שומעת את אלוהים קורא לי:

"כשאת חקותי תלמדו ובהם תבחרו, דעו שזו רק תחילת הדרך. חיי מצוות הם חיים של עשייה ומלאכה, התבוננות פנימה ויציאה החוצה. הגשם לא תמיד ירד בעיתו ויש שחיה רעה תעבור בכם. חיי מצוות הם חיי מעש ורוח, מאבק פנימי בין האדם למקום, בין האדם לעצמו ובין האדם לסביבתו.

אך זכרו: לא בשמים היא. זה כאן, על פני האדמה. "נתתי משכני בתוככם" (ויקרא כ"ו). כשבני ישראל בנו משכן במדבר, אני בניתי משכן בלבם, מקום קדוש שאף אדם אחר לא יכול לגעת בו. המשכן נודד יחד אתכם ודוחף אתכם להסתכל החוצה, לזכור שהמצוות נועדו לקדש את המשכן שבפנים והמשכן שבחוץ. אני הולך בתוככם כשם שאתם הולכים בתוכי".

זה מה שהייתי רוצה ללמוד מפרשת בחקותי, מספר ויקרא כולו. גם כאשר לא כל המצוות רלוונטיות עבורי, ולחלקן אני מתנגדת בפירוש, אני זוכרת שאלוהים בנה משכן בליבי, מקום של שלום וקבלה, מחויבות ותקווה. בית קדוש לחיות בו, לצאת ממנו ולשוב אליו.

שבת שלום