הדרשה השבועית

ויקהל

המראות והצובאות – פרשות ויקהל ופקודי

הרבה פרופ' דליה מרקס

פסוק חידתי בפרשת בניית המשכן הצית את לבבות הפרשנים והדרשנים לאורך הדורות: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, 8). מי היו אותן "צובאות"? מה היו ה"מראות"? ומדוע דווקא כאן בחרה התורה לציין את המקור של כלי מכלי המקדש? אנסה להידרש בקצרה לשלוש השאלות האלה.

למי קראת "צובאות"?

התרגומים העתיקים של התורה, שהם גם הפירושים המוקדמים ביותר שלה, התקשו בביטוי "הַצֹּבְאֹת". תרגום השבעים מתרגם ביוונית ל"הנשים הצמות" (אפשר לראות כיצד התחלפו להן בכתבי היד האותיות של שתי המילים). גם התרגומים הארמיים התמודדו עם השאלה. בתרגום אונקלוס נאמר: "נשיא די אתין לצלאה", כלומר, הנשים הבאות להתפלל בשער אוהל מועד. התרגום הארמי המיוחס ליונתן מוסיף לאונקלוס תוספת מעניינת, ולפיה הכיור נבנה מתרומתן של הנשים הצנועות, בעת שבאו להתפלל בפתח אוהל מועד ולהביא קורבנות אדמתן[!] ומשחזרו לבעליהן מטוהרות הרו וילדו ילדים צדיקים.

כל אחד משלושת התרגומים קרא את המילה "הַצֹּבְאֹת" כמילה דומה לה, אך מובנת יותר בתוך ההקשר. התרגום היווני תרגם את המילה למילה דומה מן השורש צ.ו.ם. אונקלוס נקט מילה מן השורש צ.ל.ה. (התפלל, בארמית), ואילו התרגום המיוחס ליונתן השתמש במילה מן השורש צ.נ.ע.

אולם גם השורש המקורי במקרא, צ.ב.א., שמשמעו התאסף, התקבץ - מתאים. פעלים הגזורים ממנו משמשים בהקשר של עבודת הקודש. נאמר בלווים, לדוגמה: "מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ח, 24). השורש צ.ב.א. קשור גם בהתקהלות חמושה והסתערות צבאית. הבחירה בתיאור הנשים כ"הַצֹּבְאֹת" מעלה על הדעת חבורה גדולה, מלוכדת ומחושלת של נשים, לצורך תפקיד או פעולה מוגדרים. חוקרים אחדים הציעו ש"הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" היו נשים אשר שימשו בפולחן עתיק ככוהנות. היה מי שהרחיק לכת וטען שהן אף כיהנו בתפקיד של קדשות, ועסקו בזנות ריטואלית. אבל דומה שאין צורך להרחיק עדות עד כדי כך. נוכל להניח שהפסוק מלמד על-כך שהנשים צבאו על פתח אוהל מועד כדי להסתופף בקדושה, להתפלל או לקחת חלק בהקרבת  קרבן.

התיאור של נשים הנאספות יחד בפתח אוהל מועד הוא תיאור רב עוצמה. היו אלה נשים שעמדו על זכותן להתקרב אל הקדושה, אבל כוחן של הנשים היה אולי גם מקור לפגיעותן ולניצולן. כך לפחות נמסר במקום אחר המזכיר את הנשים הצובאות. כאשר מסופר על עלי הזקן ששומע על חטאי בניו, נאמר ששמע "אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמואל א כ"ב, 22). נראה שהרצון של הנשים לחוות קדושה חשף אותן בפני שרירות לבם של בעלי הסמכות, שניצלו אותן לרעה. גם הפירושים האפולוגטיים, שלפיהם בני עלי לא באמת שכבו עם הנשים, אלא רק השהו את קרבנותיהן (למשל בראשית רבה פה, יב) מעידים על ניצול לרעה של הרגש הדתי הנלהב של הנשים על ידי כהנים ערלי לב. בהמשך נראה פירוש נוסף ונועז למדיי לכינוי "הַצֹּבְאֹת".

 

המראות שהעמידו צבאות

הקמת המשכן על כליו התאפשרה הודות לתרומת הלב של בני ישראל, שכמהו לקחת חלק בקדושה באמצעות מתן משלהם. כאן מסופר על תרומה מוזרה מעט – מראות. פרשנים אחדים התקשו בעניין, ותהו לגבי האפשרות של שימוש בכלי שנועד להתייפות, ואולי לפיתוי, לשם הכנת כלי קודש. אבן עזרא ראה את תרומת המראות והתכתן כהקרבה של הנשים את חושניותן: "הנה היו בישראל נשים עובדות השם, שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום על פתח האהל מועד, להתפלל ולשמוע דברי המצוות". צדיקותן של הנשים, לפי אבן עזרא, הייתה בנכונות שלהן לסור "מתאוות זה העולם".

אבל היו גם גישות אחרות. מדרש נועז בתנחומא מלמד שדווקא ההיזקקות למראות ולתאוות זה העולם הייתה מעשה של צדיקות:

"אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלים ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהם. זאת אומרת: 'אני נאה ממך', וזה אומר: 'אני נאה ממך' – ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר [...] בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך – העמידו כל הצבאות, שנאמר: 'יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שם יב, מא), ונאמר: 'הוֹצִיא ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם' (יב, נא)", (תנחומא פקודי, ט)

גזירת פרעה באה לנוול את ישראל ולכלות מהם את יצר החיים, אולם בנות ישראל לא נכנעו לגזירה - הן נלחמו בה בדרך שקטה אבל יעילה. בשיתוף פעולה מופלא עם הקב"ה הן דאגו להאכיל את בעליהן היגעים ולהשקותם. לאחר שאלה השיבו נפשם במזון וביין, מביא המדרש תיאור מפתיע של משחק מקדים נועז שיזמו הנשים בשימוש במראות "ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין". הדרשן מתאר כאן נשים יוזמות ופעילות, שלא נכנעו לגזירת השמדת העם וביקשו להמשיך את הדור. על-פי המדרש הנשים הצובאות היו הנשים ש"העמידו כל הצבאות". בחיותן ובנמרצותן הצליחו לעורר את בעליהן, והביאו חיים לעולם.

המדרש ממשיך בציווי האלוהי להקים את המשכן ובנדבה שנדבו כל ישראל, וכך נאמר בו:

"אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להן לישראל: טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין?! אמר לו הקב"ה למשה: משה! על אלו אתה מבזה?! המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהם ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין. שנאמר: 'וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ' (שמות לח, 8) באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" (שם).

משה מגיב בחריפות לנוכח מתנת הלב של הנשים, וקורא לישראל ליטול מקלות ולשבור להן את הרגליים. אי-ההבנה שלו את תרומתן של הנשים (המקבילה אולי לאי ההבנה של עלי את תפילתה של חנה בשילה), מזכה את  אבי הנביאים בגינוי מצד האל. הקב"ה מלמד את משה את גדולתן של בנות ישראל אשר סירבו להיכנע לגזירת פרעה. המראות שבידיהן, אלה ש"העמידו את כל הצבאות הללו במצרים", מתאימות להכין מהן את הכיור שבו מתקדשים הכהנים בדרכם אל עבודת הקודש.

כיור וכוליות

היו שהדגישו שהכיור אינו חלק מעבודת הקודש עצמה, שהרי הוא מצוי בכניסה למשכן ולא בתוכו. הוא נועד להכשרת הכהנים לבוא בקודש, ולא לעבודה עצמה. כשם שמעמדו של הכיור פחוּת ממעמדם של שאר כלי הקודש, כך, טוענים הם, מעמדה של תרומת המראות שונה ופחותה משאר תרומותיהם של בני ישראל. אולם אפשר גם לפרש את הבחירה באופן אחר– דווקא הכניסה אל הקודש דרשה הכנה שאי-אפשר לוותר עליה, נאמר עליה: "וְרָחֲצוּ [הכהנים] יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם" (שמות ל, 21). המגע עם הקדושה דורש הכרה במורכבות החיים על כל צדדיהם, הוא דורש הבנה של כוליותו של האדם, ובכלל זה ביצר וביצירתיות. אלה הם ממדים בלתי נפרדים מיצירת המקדש ומהעבודה בו. הכהנים מקדשים עצמם לעבודה לא בהתכחשות לממדים אלה או מתוך ביטולם, אלא מתוך הכרה בהם, הנכחתם ושליטה בהם.

הכיור המאפשר את העבודה נעשה ממראות הנשים. וכאדם המביט במראה, הכניסה אל הקודש דורשת מבט פנימה אל המניעים הכמוסים שלנו, אל פגישה בלתי אמצעית עם עצמנו, עם כוליותינו, על הצדדים המאירים יותר ואל המאירים פחות שבאספקלריה שלנו על המציאות.

"ישראל שבבשר"

יש דתות הרואות במיניות ובחושניות כוחות שליליים והרסניים, יצרים שיש להילחם בהם ולדכאם. לעומתן, היהדות נקטה בדרך כלל בגישה אחרת, התייחסה בחיוב למיניות ולגופניות, ולא הפרידה הפרדה חמורה בין גוף ונפש. פאולוס כינה את היהודים מתוך גנאי "ישראל שבבשר", שכן הם נזקקים למצוות מעשיות ולעניינים הקשורים בגוף ובחומר (ברית מילה, למשל). לעומתם, הנוצרים, לדידו של פאולוס, התעלו מעל הגופני והחומרי ועל כן הם ראויים לשם "ישראל שברוח". אם נשמיט את הנימה הפולמוסית והמגנה, נוכל להסכים עם התיאור – בעבור היהודים הקִרבה אל הקדושה איננה כרוכה בהתנזרות או בהכחשת הגופניות, אלא בהנכחתם המבוקרת, המודעת והמאוזנת. הגוף והרוח אינם צריכים להיות שרויים במאבק אלא בשיתוף פעולה, מתוח לעתים אבל הדוק, בכל ממד של חיינו וגם כדי להתקרב אל מי שנאמר בו "עוֹשֵׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וָרוּחַ".

אסיים בדברי הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808), מאבות האורתודוכסיה בגרמניה, הכותב על הבחירה להשתמש במראות הצובאות דווקא בבניית הכיור:

"נמצאנו למדים שהחושניות שבהוויה האנושית הגופנית – לא זו בלבד שאינה מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו" (רש"ר על שמות לח, ח, הדגשה שלי).

שבת שלום