הדרשה השבועית

כי תשא

לוחות ושברי לוחות

הרבה גליה סדן

השבוע חגגנו את פורים. ובכן – איך מתחפשים למשה?
אם לשפוט על פי הנאמר בסופה של פרשת "כי תישא", משה הוא איש עם מסכה, או "מסוֶה", כלשונה של הפרשה. משה מסתובב עם מסוה, כיוון שאהרון והעם אינם יכולים לשאת את מראה עור פניו הקורן. תופעה שחז"ל, ובעקבותיהם פרשני ימי הביניים, מכנים "קירון עור הפנים". ומקובל על רובם ככולם, בניגוד לתרגומים הנוצריים, שהתורה מדברת כאן על אור יקרות הנוגה ממנו, ולא על קרני-שור.
מה קרה שם? הנהרה הזו, הנוגה על פניו של משה, מהיכן באה לו, ומדוע?
כדי לענות על שאלה זו, כדאי אולי שנחזור מעט אחורה.
כזכור, בפרשת "כי תישא" שבה התורה ומתארת כיצד עלה משה אל ההר. אלא שהפעם התיאור שונה מזה של מעמד הר סיני שבפרק כ'. משה מתמהמה. עיכוב זה מחולל שורה של משברים – חוסר האמון של העם, הרעיון שמעלה אהרון ליצור עגל זהב, ויצירתו של העגל; היאוש של אלוהים מהעם והרצון להשמידו; ההתעמתות של משה עם אלוהים, בהגינו על העם אותו הוביל (משה) ממצרים אל המדבר ואל הארץ המובטחת; שבירת הלוחות הראשונים; הטבח הנורא בעושי העגל; ולבסוף – כתיבת הלוחות השניים במשך 40 יום ו-40 לילה.
הפרשה מציגה בפנינו, מציעה לנו, שני אופנים לכריתת הברית עם אלוהים – באמצעות דם ואש ותמרות עשן, זעם נורא, קנאות, חוסר סובלנות לחולשות, או באמצעות נהרה של אור.
המדרש מספר שבארון הברית שעם ישראל נשא איתו במשך 40 שנות נדודיו במדבר, היו טמונים הלוחות השניים, השלמים, וגם שברי הלוחות הראשונים. לוחות ושברי לוחות, שהיו בארון הברית גם מאוחר יותר, כאשר שכן הארון במקדש. ונשאלת השאלה – מדוע היו דרושים לעם שברי הלוחות? למה לסחוב אותם כל הדרך?
נראה לי, ששברי הלוחות מציגים רגע של חולשה. חולשה של משה, השובר את הלוחות, ואולי גם חולשה של אלוהים, שמתייאש מהעם (והרי דברי האלוהים מהדהדים תמיד את מחשבותינו שלנו). ברגעים כאלה של חולשה, אנחנו מחפשים פתרונות בזק, נוסח קריאתו של משה "מי ל-ה' אלי" ושחיטתו את בני עמו. ההתלקחות הזו, הזעם, שמוצא לו מוצא שכל תכליתו לחזק את עצמנו, את זהותנו, היא נוראה. מעשה עגל הזהב מערער את כל עולמו של משה. אולי גם הוא שאל את עצמו האם לא עדיף עגל יפה על אלוהים מרוחק ומנוכר. וכדי לחזק את אמונתו הוא מחפש לו אויבים. אני יכולה לתאר לעצמי את משה נושא את חרבו, שועט במורד ההר בעודו צועק "מי ל-ה' אלי?!" בחמת זעם מטורפת. אני יכולה לראות אותו בדמיוני מאבד כל רסן, עיניו כמו מאיימות לצאת מחוריהן, פניו סמוקות ומבטו נורא.
וגם אנחנו. אולי לא באותה המידה, באותו הטירוף, אבל גם אנחנו. צריך להודות בכך. ברגעי החולשה וכאשר ביטחוננו העצמי מתערער, אנחנו מחפשים אויבים. אנחנו מחפשים את ה"אחר", שנוכל להתקיף כדי לחזק את זהותנו שלנו.
מה כל כך איים על משה? בסך הכל עגל, פסל. אם אינך מאמין בו, הרי אתה יכול לפטור אותו בזלזול.
ועכשיו – הנוגה שעל פניו הקורנות של משה – איך הוא קשור לכאן? והמסוה?
אני רוצה להציע שהנוגה הזה נובע מתוך ההכרה באימה והנכונות לשאת אותה, בדמות שברי הלוחות, תמיד. משה, ואיתו העם, לא התכחשו לשברי הלוחות. הם בוחרים להמשיך ולשאת אותם איתם, על אף שהם מזכירים להם בליל של רגשות קשים ושל אירועים מזעזעים – יאוש, אימה, דם. יש כאן אמירה חברתית נוקבת – חברה חייבת לשאת איתה את ההכרה בחולשותיה. אדם חייב לשאת עמו את ההכרה בחולשותיו. רק מתוך ההכרה הזו תבוא הנהרה, יבוא האור. רק מי שמביט בשברים, מביט באומץ בהשתקפותו בראי. ורק חברה הנושאת עמה את שבריה, מכירה בהם, מתמודדת איתם – תוכל להיבנות מהם, להשתקם, להתבגר.
ומאידך גיסא – אנחנו עשויים להיקלע לשיכרון מעצמנו, לזחיחות דעת ושביעות רצון עצמית. אנחנו עלולים לומר לעצמנו: כל הכבוד לי, על שאני מכירה בחולשותיי. יש סכנה עצומה בפיתוי הזה לטפוח לעצמנו על השכם, מפני שאז מחמיצים את כל העניין – אז שוכחים את שברי הלוחות שבאישיותנו, שבחברה שלנו. לכן יש צורך במסווה. יש לכסות את האור הקורן, לנהוג בצניעות.
השבת הבאה מסמלת את תחילת ההתכוננות לפסח. החל משבת זו החל העם בימי קדם להיטהר מטומאותיו – להתנקות מהחולשות, לשטוף מעצמו את כל מה שממית אותנו מבחינה רוחנית, את כל מה שמחליש אותנו. להתכונן ללידה מחדש בפסח, להשתחררות מהשעבוד.
לא נוכל לעשות זאת, לא נוכל להיטהר ולהתנקות, אם גם באופן סמלי, מבלי שנכיר בשברי הלוחות שבנשמתנו ובחברתנו. עלינו להכיר בהם כדי להגיע אל נהרת האור, אל הפיוס הגדול וחידוש הברית בין אלוהים לבין משה ועם ישראל, בסופה של הפרשה. אני מתפללת, שיעמדו לנו כוחותינו.
שבת שלום!