הדרשה השבועית

תצוה

אנו נושאים זכרונות

הרב עודד מזור

פרשת תצווה ממשיכה את פרשת תרומה בפירוט תוכניות בניית המשכן והכנת בגדי הכוהנים, כפי שמשה מקבל אותן על הר-סיני. לאחר שמשה ירד מן ההר ויתמודד עם מעשה העגל (בפרשת כי-תשא) יוכלו משה והעם לפנות גם לביצוע התוכניות (בפרשות ויקהל ופקודי). התהליך כולו מוביל לקראת עבודת האלוהים במדבר – הכוהנים, נציגי העם, ישרתו בקודש, יקריבו את הקורבנות, יעלו את הנרות ויקטירו את הקטורת. ראש הכוהנים, הכהן הגדול, יעמוד בראש כל המערכת וינצח על המלאכה – ולאחר זמן יעשה זאת גם בבית-המקדש.

הכהן הגדול היה לבוש בבגדים רבים, חלקם כשל כלל הכוהנים (כוהנים הדיוטות) – כתונת, אבנט, מכנסיים – וחלקם ייחודיים לו – מצנפת (מקבילה למגבעת של כהן הדיוט), מעיל, אפוד, חושן וציץ. פירוט הבגדים, החומרים מהם נעשו, צבעיהם ודרך לבישתם מופיעים בפרשת תצווה. נתעכב על שני מרכיבים בלבוש הכהן הגדול, האפוד והחושן:

וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב:שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר:וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם:מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵיה'עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן(שמות כ"ח6-12).

האפוד, מעין סינר ארוך על בגדי הכהן הגדול, היה קשור על-ידי חגורה מיוחדת, חֵשֶׁב האפוד, ומוחזק על כתפי הכהן הגדול בעזרת כתפות ועליהן שתי אבני שֹׁהַם. על האבנים נחקקו שמות בניו של יעקב, הלא-הם שמות שבטי ישראל, ולכן זכו האבנים הללו לתואר "אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – אהרון נושא על-ידן את שמות השבטים בבואו אל המשכן לעבוד את האלוהים. וכפי שכותב רש"י:"שיראה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם".הכהן הגדול לא יכול לראות את השמות החקוקים באבנים שעל כתפיו, ולכן נאמר בפסוק "לפני ה'" – תפקידו של הכהן הגדול הוא להזכיר לאל את השבטים.

ובהמשך:

וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם:וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם:וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט:...וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵיה'תָּמִיד:וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵיה'וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵיה'תָּמִיד(שם15-21ו-29-31).

החושן היה בד ועליו מסגרת ובתוכה ארבעה טורים של שלוש אבנים יקרות בכל טור, סך-הכל 12 אבנים. גם בחשן חקוקים שמות השבטים באבנים, אלא שכאן לכל שבט יש אבן ייחודית לשמו, ושוב – אהרון לא יכול לראות את מה שחקוק בחשן המונח על חזהו ולכן היעד לתזכורת הוא הקב"ה, כפי שאומר כאן ספורנו:לזיכרון לפני ה' תמיד– שיזכור ה' זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם.

אהרון ובניו-ממשיכיו נושאים על גופם את התזכורת שמיועדת לאלוהים – שיזכור את השבטים, שיזכור את אבות השבטים, שיזכור את בניהם וירחם על העם.

מעשה הזיכרון או ההזכרה מצריכים כמה מרכיבים:

כדי לזכור צריך דבר-מה שיזכיר: אבנים, ציצית, צפירה,צלקת, טבעת.

כדי לזכור צריך לראות בעיניים: התזכורת מופנית אל המתוזכר.

כדי לזכור צריך לפרט: לכל שבט יש שם, לכל שבט יש אב-קדמון, לכל שבט יש מעשים, היסטוריה, אבן בגוון משלו. לומר: תזכור את עם ישראל לא מספיק. יש בנו סיפורים מגוונים שצריך לאפשר להם את מקומם וייחודם. גם לאחר שהותרו השבטים לבוא זה בזה יש עדיין חשיבות לשמות, לצבעים, למעשים, לזכויות.

כדי לזכור צריך לשאת את הזיכרון- על הגוף.

אבל יש כאן קושי: וכי יש שכחה לפני הקדוש ברוך הוא? האם האל צריך שנזכיר לו?

ומכיוון שלא, מסתבר שאפשר להסב את כיוון התזכורת והזיכרון: אהרון צריך לשאת את הזיכרון, תמיד,אבל הוא לא צריך לראות את התזכורת מול עיניו בכל רגע. הוא צריך לראות את עצמו ואת תפקידו כנושא הזיכרון וכמזכירו של האל, אך תפקיד זה נובע מהאחריות שלו על העם ומעמידתו שלו לפני האלוהים, ולא מהצורך של האל במזכיר ובתזכורת.

שבת פרשת תצווה היא גם שבת זכור והיא מגיעה יומיים לאחר ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו עליו השלום, שהפך ליום זיכרון לכל אלה שמקום קבורתם לא נודע. ימים עמוסים בזיכרונות. אנו נושאים זיכרונות, של לילות אפלים,של גילוי אור, של קבורה לא נודעת ושל עשייה אמיצה בקודש.

נזכור שבזיכרוננו המשותף צריך להיות מקום לכל הזיכרונות, לכל השבטים והצבעים. נזכור שאסור לנו לשכוח, שתפקידנו לשאת את הזיכרון אבל לא להביט עליו בכל רגע. כי מול עיני הכהן הגדול לא היו אבני הזיכרון,אלא הציץ ועליו המילים "קֹדֶשׁ לה'" (שמות כ"ח 36). זו התזכורת שראה הכהן הגדול בעבודתו, זו התזכורת שאינה זיכרון העבר,אלא מהות ההווה והדרך אל העתיד. את העשייה הקדושה, בקדושה, הוא עשה לא עם הפנים אל אבני הזיכרון הנפרדות, אלא מתוך כוונה אל השלמות.

שבת שלום