הדרשה השבועית

בשלח

מהי היד החזקה?

הרב ד"ר חיים א. רכניצר

פרשת 'בשלח' שוטחת בפנינו הן את המהלך של גאולת ישראל וסיבת מסעותיהם במדבר והן את המבנה תיאולוגי-הרוחני של הגאולה. על ידי החיבור בין הטופוגרפיה הגשמית לבין המבנה התיאולוגי, מתווה התורה לעם ישראל לדורתיו את קווי היסוד לתיאולוגיה-הפוליטית הראויה לעמנו מצאת ישראל ממצרים לכבוש הארץ המובטחת לאבותינו ועד לזמן הזה עם הגשמת הציונות בארצנו בעידן הקוממיות. תיאולוגיה-פוליטית היא ההנחיה לתרגום ערכי הדת שנקנו לאורך דורות התרבות היהודית לעולם המעשי-מדיני. מהי, אם כן, התיאולוגיה המדינית של פרשת 'בשלח' ומה לתיאולוגיה-פוליטית זו ולמעשה המדיני בימנו אנו?

הפרשה פורסת בפנינו ארבעה מרכבי יסוד של כל תיאולוגיה-פוליטית יהודית השואפת להקמת חברה מדינית בעלת חזון: ההכנה המעשית, ההכנה התרבותית, התמודדות עם החופש מכבלי העבר, והבנת גבולות הכוח האנושי.

הפרשה מתחילה בהסבר לנדודי שבטי ישראל במשך ארבעים שנה במדבר (שמות יג, 17-18)וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

העם צריך הכנה רבה לקראת כיבוש בארץ והיטיב מדרש שמות לתאר זאת כך: "ויסב אלהים את העם. כגון סוחר אחד שקנה פרה לקנין והיה ביתו אצל בית השחיטה אמר אם אני מוליך אותה אל דרך ביתי היא רואה את בית השחיטה ואת הדמים והיא בורחת, אלא הריני מוליכה אל דרך אחרת. כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים, אמר הקב"ה שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים..."(שמות רבה פרשה כ', יז)

עם עבדים זקוק לתהליך הכנה רב להפוך לעם לוחם. כל מעשה הגשמה דורש תכנון מחשבה, סבלנות והקרבה.

המרכיב השני בו הצטיידו בני ישראל עוד בטרם צאתם ממצרים היה אמנם הציווי לזכור ולחגוג את חג הפסח לדורותם, אך חג זה לא קושר אותם אל ארץ היעוד ואל זכות האבות אליה. בפרשה שלנו ממהר משה לקחת "אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות יג, 19) כך שוזר משה באופן קונקרטי וסמלי את הקשר של בני ישראל אל ארץ ישראל וקושר בין העבר והעתיד ובין המיתולוגי והפוליטי. כלומר בין הזכרון המשותף על 'אב-קדום' לבין ההגשמה המעשית של חזון מדיני.

מכאן אנו מגיעים אל המרכיב התיאולוגי-פוליטי השלישי – העמידה תוך חופש מהעבר אל מול עתיד פתוח להגשמת החזון. שלב זה הוא שלב רוחני עמוק וטראומטי ביסודו שכן הוא פותח בפני האדם עומק האחריות, את גודל השעה, אך גם את האפשרות לניהיליזם כתוצאה מהכרת הפערים בין המציאות והחזון.

בפרשה שלנו שלב זה מתואר כהתייצבות כוחות פרעֹה למערכה אל מול בני ישראל החונים "לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם." (שם, יד, 2) בני ישראל לכודים ומרגישים אבודים. מרכבות פרעֹה סוגרות עליהם מצד אחד והמדבר הסובב אותם מכל עבר. לוּ היינו עוסקים כאן בלימוד פילוסופיה מדינית חילונית, היינו נחלצים לפתרונות אנושיים אלוּ או אחרים. לוּ סבבנו במדבר על-מנת לחזק את כוחתינו ולהתמודד עם הצרים עלינו, לוּ למדנו לתרגם כל חזון למציאות באופן יעיל על-פי מומחים מהעולם המדעי, הצעד הבא של משה היה צעד אסטרטגי של מנהיג דוגמת אלכסנדר מוקדון, אך לא כך הוא. היסוד הרביעי של התיאולוגיה-הפוליטית היהודית נטוע דווקא בהבנת גבולות הכוח האנושי. לא העם ולא משה מביסים את חילות פרעֹה אלא כאשר "הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'... וַיְנַעֵר ה' אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם ... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. (שם, י' 27-31). לכן, יש לשים לב שמבחינה תיאולוגית, כבר בעת כינונו של עם ישראל כישות מדינית, עוד בטרם יצא למסע גאולת הארץ ובטרם כינון חברה מדינית עצמאית, מבין עם ישראל את גבלות הכוח הפיסי-הצבאי להגשמת החזון המדיני והאידאל הרוחני שלמענו הוא נגאל. ואמנם, הפרשה שלנו מגיעה לשיאה בשירת-הים. שירה זו היא אוֹדָה נשגבת לגבור מלחמה המושיע את עמו. אך כצפוי הגבור איננו אדם אלא אלהים. הוא, ולא אדם, "גָאֹה גָּאָה", ה', ולא לאדם, הוא "אִישׁ מִלְחָמָה" אשר חז"ל מעידים שכאב את אובדן חילות פרעֹה, וכשאנו אומרים בשירה הזאת "ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד" אנו למעשה אומרים שאף אדם בשר ודם לא ימלוך עלינו לעולם ועד.

היטיבו חז"ל לצרף לפרשה שלנו כהפטרה את סיפור השופטת דבורה הנביאה. זו תזכורת נוספת למי שקשתה עליו ההבנה של גבולות השימוש בכוח. ואם אזניו אינן קרויות לזיקה דתית ישמע אולי תוכחה מפי בת-אנוש: "וַתֹּאמֶר [דבורה] הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר ה' אֶת-סִיסְרָא." (שופטים ד, 9)

ומי יתן ולא נחטא שוב ושוב בלבנו ובמעשינו ונשכח "... אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ.וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה." (דברים ח, 14-18)

ארבע מידות של תיאולוגיה-פוליטית ראו ישראל על הים וגבולות השימוש בכח יפה מכולם.

שבת שלום