הדרשה השבועית

אמור

אלה מועדי ה'

הרבה ד"ר אילה רונן סמואלס.

הפרשה מביאה את מה שקרוי "פרשת המועדים"- רשימת החגים והמועדים שבני ישראל חייבים לחגוג: החל ביום השבת ועבור לחג הפסח, קציר העומר, שבועות=ביכורים, יום זיכרון תרועה (שאנו קוראים לו ראש השנה), יום הכפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת.

לחגים אלה נוספו בימי הבית השני פורים וחנוכה, מצד אחד ושרשרת הצומות לזכר חורבן הבית הראשון, מצד שני. כמעט כל החגים היהודיים שאנו חוגגים קיימים מלפני חורבן בית המקדש השני. על רקע זה מתבלטת ההעזה הרבה שבהכרזה על חג בתקופתנו, יש מאין. לאחר הקמת מדינת ישראל הוחלט על חג מיוחד לעצמאותנו, זה שנחוג בשבוע הבא, על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הקשור בו ובא יום לפניו, ועל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כיצד מאירה "פרשת המועדים" את יום הזיכרון לשואה ולגבורה?

בפרשתנו פסוק החוזר (בנוסח כמעט זהה) שלוש פעמים: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם.

הפסוק הזה מופיע בסידורי תפילה ויש לו חשיבות מיוחדת במדרשי הלכה קדומים. המילה אֹתָם They /them)) מופיעה, כמקובל במקרא, בכתיב חסר וחז"ל הציעו לקרוא אותה אתם (You) תקראו את מועדי ה'. המשנה מביאה את הדברים מפי רבי עקיבא כך: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם", בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו" משנה, ראש השנה, פרק ב, י . קריאה מדרשית זו משמשת אבן פינה למדרשי הלכה העוסקים בקביעת מועדי השנה והחגים. כלומר מועדי ה' הופכים לכאלה כאשר עם ישראל "קוראים אותם" – declare, or celebrate, them.

האם מותר לנו להפוך את סדר הדברים? כלומר, האם כשעם ישראל מכריז על יום כעל חג ומקדש אותו, החג הזה הופך –בדיעבד – לאחד ממועדי ה'?

מה חשיבות החג? החג מאפשר לנו להעניק משמעות לחיים, להשתנות העונות ויותר מכך - לאירועים היסטוריים בחיי העם. משה שנר, חבר קבוץ לוחמי הגטאות וראש החוג למחשבת ישראל באורנים, כותב: "החג הוא גם ההזדמנות לבחינה מחודשת של תכני הזיכרון והדרכים בהן משפיע הזיכרון הזה על הווה, אולם בעיקרו מטרת החג אינה רפלקציה אלא החייאה ורענון של תכני זהות. החג מאפשר נגיעה בתכני הזיכרון כתכנים שמקנים תוכן ומשמעות לזהותו של היחיד ולזהותו של הציבור."

מה מקרין זמנו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה על הזהות שלנו כיחידים וכציבור?

מה המועד הנכון (איזה תאריך מתאים) ליום השואה? אפשרויות שונות הוצעו והמחלוקת לגבי המועד עדיין לא נעלמה:

1. ט' באב: תאריך שאסף אליו במהלך הדורות אירועים קטסטרופליים שונים. יתרון: בתוך המסורת היהודית, משתלב בתוך ההיסטוריה היהודית. חיסרון: האומנם השואה היא עוד שלב ברצף של חורבן בתי המקדש, עשרת הרוגי מלכות וגירושים במהלך ההיסטוריה?

2. י' בטבת: לצד ט' באב כמועד מסורתי, עלתה מועמדות דומה של יום י בטבת, אחד מתעניות האבל על חורבן הבית הראשון. העשרה בטבת נקבע בפסיקת הרבנות הראשית בישראל, עוד קודם לקביעה הממלכתית של יום השואה, כ 'יום הקדיש הכללי'. זהו המועד שבו יש לומר "קדיש" לזכרם של נספי השואה שיום מותם אינו ידוע.

3. כ"ז בניסן: תאריך שהוצע על ידי מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובהם גם מנהיגי מרד גטו וורשה. התאריך נבחר בשל קרבתו למועד פרוץ מרד וורשה (בערב פסח 1943), אבל מוקם בכוונה בין פסח לבין יום העצמאות. בשנות החמישים נחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה" שקבע את התאריך הזה בחוק, אבל לחקיקה קדמה מחלוקת ציבורית עזה.

עמדת הציונות הדתית הייתה, שהעמדת המרד במוקד הנצחת השואה, תוך יצירת הבחנה ערכית בין דרכן של תנועות המרי בשואה לבין דרכי התגובה של רוב הציבור היהודי, היא המשך ליחס השלילי כלפי דמותו של 'היהודי הגלותי'. לדעתם, השואה אינה שונה במהותה מאירועי החורבן הפיזיים האחרים, שפקדו את העם היהודי בגלות, ועל כן יש להנציחה על פי מנהגי האבלות והזיכרון המסורתיים.

לעומת זאת, עמדת השמאל הציוני אז הייתה שבמוקד יום הזיכרון יש להעמיד את המאבק המזוין בגטאות, ובעיקר המרד בגטו ורשה. הם ראו במרד ערך מחנך לדורות ולכן נאבקו נגד כל הצעה שהיה בה לדעתם כדי לטשטש את ייחודו ההיסטורי ולפגוע במרכזיותו ביום הזיכרון.

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם.

60 שנה אחרי שחקקה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה אפשר לשאול- מה משמעות זיכרון השואה בשבילנו היום?

הבחירה להדגיש את מימד הגבורה והמרד מבטאת יותר מכל את החרדות העמוקות של הישראלים בשנים שאחרי השואה. ההזדהות עם הקבוצה הקטנה שהעזה והצליחה להשיג נשק ולתקוף איתו את הגרמנים הייתה אולי האפשרות היחידה למנהיגות הישראלית של אז להתייחס לקטסטרופה הענקית של ההשמדה הנאצית ולא פחות ממנה, לשיתוף הפעולה הנורא של מרבית מדינות העולם איתה. אני מניחה שהם פשוט לא היו מסוגלים נפשית להבין, להכיל ולהזדהות עם הסבל של המיליונים שנרצחו בשואה. את הניצולים שהגיעו באותן שנים לישראל קיבלו ברגשות מעורבים מאד. מצד אחד שמחו בבואם ורצו לסייע להם. מצד שני, הניצולים היו תזכורת חיה ומתמדת לדברים שהישראלים לא רצו לזכור.

לאחרונה הבנתי שאמא שלי היא ניצולת שואה. ההבנה הזאת חלחלה בי והפתיעה אותי מאד. אף פעם בעבר לא קלטתי עובדה מרכזית כל כך בחייה! לפני שנה הוצאנו לאור ספר צנוע, בו היא מספרת את סיפור חייה. בפתח הדברים היא כותבת:

"מעולם לא סיפרתי על עברי ולא דיברתי עליו. כששאלו אותי למה, אמרתי שאינני יכולה להסביר. באתי ארצה בלי משפחתי וסגרתי את העבר. שמתי הכול עמוק בפנים, וזהו. שמעתי שבן גוריון אמר על העולים: מה נעשה באבק האדם מאירופה? אז לא הסתכלו יפה על עולים חדשים בכלל ועל ניצולי השואה בפרט. בכל שנה לקראת יום הזיכרון לשואה, לחצו עלי בקיבוץ שאספר את סיפורי, ותמיד סירבתי. כך גם בכיתות במוסד החינוכי שבהן למדו ילדי. באחת הפעמים אפילו איימו שאם לא אבוא יבוטל טקס הזיכרון במוסד החינוכי, וגם אז לא סיפרתי."

אמא שלי הבינה שאם היא רוצה להיקלט בחברה הישראלית ולהיחשב לאחת מן החבר'ה, אסור לה להציג את עצמה כניצולת שואה.

והיום? מה עמדתנו היום, כיהודים וכישראלים, כלפי השואה? איך אנחנו יכולים ומוכנים להתייחס אליה? מה אנחנו "זוכרים" ביום הזיכרון הזה?

משה שנר טוען שבשנים האחרונות ההתייחסות הישראלית לשואה היא אקדמית מאד, מצד אחד, ומצד שני עולה ההתבוננות בעצמנו כרודפים וכמי שעלולים להידרדר להתנהגות כמו-נאצית כלפי הפלשתינאים. אין פסול בבדיקה עצמית מסוג זה, כמובן. אבל האם אנחנו מוכנים גם להתבונן על עצמנו כעל צאצאים לקורבנות? ככאלה, כותב שנר, אנו צריכים להישיר מבט אל החורבן האנושי והאסון הלאומי שהיו מנת חלקנו. עלינו לעבד את הטראומה ברמה האישית והציבורית שכן ההימנעות מהתמודדות זו גובה את מחירה.

אני מבקשת להתחיל מעצמי, כאן ועכשיו. אני בת של ניצולת שואה. בהיותה בת 14 גורשה אמי עם משפחתה מביתה, סבלה רעב נורא וקשיים פיסיים ורגשיים עצומים. היא ראתה דברים איומים. היא שרדה זאת במשך שלוש שנים ארוכות מאד, תודות לגבורת הנפש של אביה ותודות למזל רב.

מה זה אומר עלי? עדיין איני יודעת להגיד. אבל היום אני זוכרת את השואה שאמי עברה ושרדה.

לא כאן המקום לדון בערכים החינוכיים השונים והמתנגשים, אפילו, של יום השואה. אבל אני מבקשת לקחת השראה ממועדי ה' עליהם קראנו: בחג שבועות הקדום נדרש עם ישראל לעלות לבית המקדש ולהקריב מנחה לה'. בשנות הגלות הארוכות קבל החג צורה ומשמעות אחרת לגמרי, כשהפך לחג מתן תורה. בעוד ששה שבועות נחוג אותו בעצרות של לימוד ושיחה בתיקוני ליל שבועות. בכל אלפי השנים האלה היה שבועות חג קדוש - ממועדי ה'. אני רוצה לקוות שגם יום הזיכרון לשואה ולגבורה ישרוד שינויים תרבותיים וחברתיים, ישנה את הליטורגיה והמנהגים שלו, אבל ישמר ויעצים את מעמדו כאחד ממועדי ה' המופיעים בפרשה.