הדרשה השבועית

לך לך

כי אנשים אחים אנחנו

 הרב ניר ברקין

פרשת השבוע, פרשת לֶךְ לְךָ נפתחת בפרק י"ב של ספר בראשית בפסוק:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. מכאן, בפחות משלושה פרקים רצופים, עוברים אברהם ושרה ובני לווייתם מסע חיים, נדודים פיזיים ומפרכים שלא היו מביישים את מיטב הג'יפאים וחובבי ההרפתקאות שבינינו – גם כיום: עם אביהם תֶּרַח, הם יוצאים מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, מגיעים עד לחָרָן ויושבים שָׁם, ולאחר מות האב ממשיכים לכְּנַעַן ובה הם "מטיילים" הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. בשל הָרָעָב הכָבֵד בָּאָרֶץ, הם ממשיכים מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, שם אברהם ושרה ולוט ובני-ביתו מבססים את עושרם ואז הם שבים וחוזרים הַנֶּגְבָּה. מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל, עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעָי.

לכאורה סיפור מוכר. על הסיפור הידוע, אני מבקש לנסות ולהטיל אור מכיוון אחר. לא זה השמור לגבולות ולא זה השמור לדבר האלוהים המנחה את המאמין הראשון ומעמיד אותו מעתה והלאה בסדרה של ניסיונות. וגם לא זה המדבר על מדרשי הפניית העורף לתרבות הקדומה, ולגיורים שערכו אברם ושרי לכל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לקחו עמם מחָרָן – כאילו "עשו נפשות" מתוך אותם עובדי אלילים, על מנת שיצעדו איתם בדרך הישר.

אני מזמין אתכם למסע לשוני מעמיק ועקבי, המטיל אור על אחת הפרשיות המעניינות והמבטיחות בתולדות עמנו, אשר נדמה כי שכחנו את הלקח-המוסרי והערכי שאמור היה להילמד ממנה.

עם שובה של הפמליה ממצרים קורא אַבְרָם בְּשֵׁם ה'. משמע, כל המעמד המתואר מכאן ואילך הוא בנוכחות עד מרכזי ועל-זמני שאמור לשמור את התובנות הללו לעתיד לבוא. הפרשה מתארת בלשונה, כי עם שובם של אברם וְלוֹט הַהֹלֵךְ עמו, היה לשניהם די רכוש על מנת לקיים שתי קהילות זו לצד זו. אנו למדים עוד – כפי שנוהג המקרא להביא גם סיפורים מיתולוגיים חיוביים וגם קשיים – כי, כפי שקורה לעיתים בין בני-אדם בעלי-ממון ואינטרסים כלכליים ומדיניים סותרים, "לא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". הם פשוט לא התאימו וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. מדובר על רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט על שיטות שונות למרעה ולחקלאות (רש"י).

וכאן מגיע המפנה המהווה לעניות דעתי לקח לדורות, בפתרון סכסוכים ומחלוקות, שלא נלמד דיו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ, כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. (רש"י אומר על "אֲנָשִׁים אַחִים" כי קרובי-משפחה היו; והמדרש אומר כי דומים היו קלסתרי פניהם). ואברם מוסיף ואומר ברוחב-לב השמור למענטש: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי." ומוסיף ואומר: "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה." אין לנו על מה לריב! על מה נריב עם אחינו הדומים לנו בכל? על חלקת ארץ שהופקדה בידינו על ידי היושב במרומים, הצופה בנו עתה?

וכך, מיד לאחר הצעתו ההגיונית והניטרלית של אברם, לוֹט נושא אֶת עֵינָיו, ורואה אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, והוא בוחר לוֹ אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. מהלך אשר מביא לפרידתם של אִישׁ מֵעַל אָחִיו. "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם". עוד ממשיכה הפרשה ומספרת לנו שהפרידה בין השניים לא הייתה פרידה שנעשתה בכעס או בריב ומדון, אלא פרידה שיש בצידה אחווה ורעות, ערבות הדדית ואחריות זה לזה לדורות, כפי שמתואר בפרק הבא, בו פורצת מלחמה. אַבְרָם שומע כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו והוא רודף אחר התוקפים עד לפאתי דַמָּשֶׂק. שם הוא מצליח להשיב אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ השייך לבני בריתו; "וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם". אידיליה!

אך לאן נעלמה, במרוצת הדורות, האחווה הזו בין העמים היושבים בבקעת הירדן ובהר לבין עם-העברים היושב בכנען?

יאמרו המלומדים והידענים שבינינו – הרב ניר, עצרת את הסיפור באמצע. לא המשכת לספר לנו על ההבטחה שמקבל אברם בברית בין הבתרים כי זרעו יירש את כל הארץ. אז למה שנוותר על מה שמגיע לנו? ובכלל, אפשר עוד להמשיך ולקרוא את הטקסט ובו פרשת גירוש הגר וישמעאל – שילך מי שזה לא שלו והוא עוד "פרא אדם" – אנחנו לא יכולים לדאוג לכל האנושות...

יקיריי, אני איש פשוט וקריאתי יחפה. על אבי – אבינו – אַבְרָהָם, נאמר: "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ... וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם, לִבְרִית עוֹלָם." ולפיכך, מהי הברית שנכרתה כאן? מהו הלקח/השיעור אותו ניתן ללמוד מהפרשה? דווקא זה הבדלני? המסתגר? המאוים? הנבדל? המוקצה? המתבכיין? המוכתם בדם? הכוחני? הטהרני? המשיחי?

אני רואה את האור מוטל דווקא על הלקח האחר: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר... וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם..." – עכשיו הדברים ברורים. כל הנימולים כרוכים בברית אחת. לא רק ברית הבשר אלא גם ברית המילה. ומהי אותה מילה? "אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".

שבת שלום!