הדרשה השבועית

ניצבים

עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ

הרב פרופ' יהוידע עמיר

פרשת "ניצבים" נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. לעתים, כבשנה זו, נקראת עמה פרשת "וילך". בשנים אחרות היא נקראת לבדה, ואת "וילך" קוראים בשבת "שובה". הכול תלוי בשאלה האם בין הימים המגשרים בין יום הכיפורים לסוכות תחול גם שבת. בין כך ובין כך נצמדת אל פרשתנו – כשהיא לבדה וכשהיא מחוברת לפרשה הבאה – האחרונה משבע הפטרות הנחמה, המלוות אותנו מחלוף תשעה באב ועד לקראת פרוס השנה החדשה. כולן לקוחות מחלקו השני של ספר ישעיהו, כולן מדברות בשיבת ציון ובבניין מחודש של הארץ ושל העם ובשיקום בריתו עם אלוהיו. כולן תובעות אמונה ומעשה, יצירה והתחדשות. ואמנם, בשיאה של הפטרת ניצבים מבטיח נביא שיבת ציון הדובר בה:

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ ... וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' ... וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו סב, א-ה).

את משמעותה של הבטחה מרוממת זו, שומה עלינו ללמוד מהנאמר בפרשה. ממנה נחצוב את הבנתנו כיצד שומה עלינו להיאבק למען צאת צדקה של ירושלים לאור עולם, או כדימויו של הנביא: "כנוגה". ממהלכה נגבש תמונה על הדרך שבה אנו – בימינו שלנו, בחיינו כאן במדינת ישראל – נוכל להשיב "עטרת תפארת", נוכל לחדש את משוש האל על ציון, את משוש ציון על אלוהיה. ברגעים אלה של ערב ראש השנה, בחלוף הקיץ המכלה, כשענני הסער עדיין מאיימים עלינו, שוב אין זו שאלה תיאורטית. זו שאלת חיינו. זו מצוות חיינו.

פשט דברי התורה מציג את הפרשה כדברי הסיום הנעלים של נאומו הגדול של משה ערב מותו. הוא לא ייכנס לארץ ואת מורשתו הוא מרכז ב"משנה התורה" הגדול, בסיפור קורות העבר ובציווי על העתיד, שם בארץ שאליה הוביל את העם. לאחר שיסיים את דבריו, עם סיומה של פרשת ניצבים, ימנה את יהושע בן נון כיורשו, ילמד את העם את שירת "האזינו", ויעלה אל ההר כדי למות שם מיתת נשיקה ולהותיר לעם להכריע מה תהיה משמעות מורשתו בדורת הבאים. הקריאה הביקורתית המודרנית רואה בספר דברים כולו, ובעולה בפרשתנו בפרט, ביטוי רעיוני לאמונות ולדעות שמבקשים ראשי העם להנחיל לבני יהודה בדורות האחרונים של תקופת הבית הראשון. עניינה של הפרשה הוא מבט לאחור, רטרוספקציה עיונית על משמעותה של הברית בין ישראל לאלוהיו, על משמעות ההיסטוריה שברית זו מכוננת, ועל כוחה המרפא והמחיה של התשובה. במובן זה, גם על פי הקריאה המסורתית, בהגיענו לפרשה זו אנו נתבעים להתבונן מזווית ראייה חדשה וכוללת על הנאמר עד כה בתורה, על סיפוריה וציוויה. ולא פחות מכך אנו נתבעים להתבונן מזווית הראייה של הפרשה על חיינו אנו; עלינו לשאול כיצד נחיה לפני אלוהים, כיצד נקיים בחיינו את המִצווה שצוּוינו בה.

הפרשה פותחת בתשתית החיונית למבט זה, באורח שבו עלינו להבין את הברית בין ישראל לאלוהיו, באורח שבו עלינו לספר את סיפור כריתתה של ברית זו ולהמשיג את משמעות מחויבותנו לה. הדבר הראשון הבולט בהקשר זה הוא שאלת מועד כריתת הברית. שהרי הפרשה מציגה את הברית בו בזמן כעתיקה וכעכשווית, כהיסטורית וכנצחית.

קל להבין באיזה מובן הברית היא עתיקה ובעלת מעמד היסטורי. הרי, כדברי הפרשה, היא מה ש"דִּבֶּר לָךְ" האל בעת היציאה ממצרים, ולא פחות מכך מה ש"נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" בשחר המיתולוגי של ההיסטוריה של משפחה הבוחרת לחיות לפני האל היחיד ועתידה להיפך לעם (דברים כט, יב). זה כוחה המכונן של הברית, זו עוצמתה המעצבת את תודעת העבר ואת המשמעות המקודשת הנקנית לעבר זה. לעוצמה זו תִשווה רק הברית שכרת האל עם האנושות כולה לאחר המבול. האחת מתחילה את תולדות האנושות הממשית של צאצאי נח, וכוחה עימה "כָּל יְמֵי הָאָרֶץ" (בראשית ח, כב); האחרת נעוצה באבות האומה, וחלותה "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים יא, כא). במובן זה, אנו נולדים אל תוכה, פועלים בתוך ההקשר שהיא קובעת, מנחילים אותה לדורות הבאים. אנחנו נשפטים לאורה.

ובה בעת הברית היא עכשווית; עניינה היום הזה ממש. היום נכרתת הברית, עם כל קהל עדת ישראל ועם כל אישה ואיש, מראשי העם ועד אחרון חוטבי העצים והגרים שבקרבו:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: ... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם (דברים כט, ט-יא).

הקהל כולו, וכל אחת ואחד בו, נקראים להכריע האם הם ייענו להזמנה האלוהית, האם יעברו בברית. הכרעה זו, של ה'כאן' וה'עכשיו' של חיינו, היא המעניקה לברית את כוחה הקיומי, את משמעה כמה ש"אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו).

אבל לא פחות מעתיקותה ומעיגונה בשחר ההיסטוריה, מזה, ומהיותה בת היום הזה, ביטוי נאמן ל'כאן' וה'עכשיו' של חיינו, מזה – הברית היא נצחית, על זמנית ועל דורית. כשאנו מזכירים את דור יוצאי מצרים או את דור האבות שעמם נכרתה, אנו יודעים שלא אנו לבדנו ולא דורות עבר אלה לבדם שותפים לברית. "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם, יג-יד). הברית נכרתה, מבינה המסורת המדרשית פסוקים אלה, עם נשמות כל דורות ישראל: אלה שעמדו תחת ההר בעת כריתתה, הדור הבא השומע לאחר עשרות שנים את נאומו של משה, אלה העתידים להיוולד לעם לעתיד לבוא, ואלה העתידים להצטרף אליו מכוח גיורם.

מה משמעו של שילוב-ממדים זה? כיצד הוא מאיר את התורה ואת המצווה המצויות בלבה של הברית?

העיגון ההיסטורי במעמד הר סיני ובבחירה באבות בא להעניק לתורה מעמד עילאי ולשוות למצווה סמכות מוחלטת. זו מורשת דורות העבר המקודשים, זהו פרי הזיכרון ההיסטורי המכונן. באורח דומה פועלת העל-זמניות של הברית. זו באה לחייב כל אדם בכל דור להישמע לה. שהרי היא נכרתה, כמאמר המדרשים, על דעת האל ועל דעת משה, ואין אדם יכול להשתחרר ממנה (למשל תוספתא, סוטה, ז, ה). היא נכרתה בימי קדם וקיימת לעולם ועד. אנחנו, הקוראות והקוראים את הפרשה, חיים בהקשר שהיא מכוננת, נתבעים לעצב את חיינו לאורה. אבל לא פחות נכון ולא פחות חשוב הוא, שבכל רגע ורגע בהיסטוריה, בכל דור ודור, בכל סיטואציה אנושית מתחלפת ומתחדשת, הברית מצפה לנו. אנחנו – המאזינים לנאום הגדול של משה, דורות ישראל בתקופה שבה התחבר טקסט זה, קוראי הפרשה בימי אלול בכל שנה ושנה – נתבעים לא רק להצטרף לברית, אלא גם להיות שותפים לכינונה, אחראיות לאופן שבו היא תעצב את חיינו, שליחי מצווה למימושה בחברה, בתרבות, ובמדינה. כשם שעצם המבט הרטרוספקטיבי של הפרשה על התורה ועל המצווה מעניק כוח ומנחיל אחריות ל'אני' הדובר בה (ויהא זה משה או סופר מאוחר יותר), כך הוא מעניק כוח ומנחיל אחריות לכל קוראת, לכל קורא. כולנו שותפי ברית, כולנו אחראים הן ל"נעשה" הן ל"נשמע" הכרוך בה. כולנו נתבעים להישמע לה, אולם עניינה של הישמעות זו הוא גם עיצובה החוזר ונשנה של המצווה, טביעת קלסתרה של התורה מחדש בכל דור ודור. הפרשה שלנו יודעת גם יודעת, לראשונה בתולדות התרבות הדתית שהתורה מכוננת, שעיצוב מחדש – רה פורמה – אינו זכות בלבד, אלא חובה קדושה. ללא המחויבות של כל דור ודור למלאכת העיצוב והברירה, מתן המשמעות וחידושה, לא נקיים את הברית לאמתה ולא נממש את אחריותנו כלפיה. אכן, יש בחיינו לפני האל ממד של סוד, של קדושה הנעוצה ב"עֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יח); אבל עיקר עניינם של החיים הדתיים היא המִצווה, וזו מסורה לנו ולהכרעתנו, להבנתנו ולשיפוטנו. אכן "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ", אך "הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם", ורק מכוח הנגלות הללו יש בידינו "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח).

ההכרה באחריות זו, היא גם הבסיס להבנה הכנה והעמוקה שמנחילה הפרשה, עד כמה מַרבים אנו להיכשל, עד כמה עניינה של ההיסטוריה הוא בגידה חוזרת ונשנית בברית ובצלם האנוש הנטוע בנו, הוא סיפורה של נטישת המצווה ושל ההתפתות לעבודה זרה. והרי, חיינו מלמדים אותנו עד כמה נכוחים דברי הפרשה. כה קל להשחית, לזרוע הרס, לדכא, לעוות; וזאת בשם האל או בשם האינטרס והיצר, מכוחה של אידיאולוגיה או בלהט של פריקת כל עול ערכי. אנחנו יודעים גם עד כמה קשה להיאבק, בתוך המציאות ההיסטורית הממשית כדי שמעשי ידינו שלנו, דמות החברה שאנו בונים, איכות המדינה שאנו אזרחיה – שכל אלה יבטאו שאיפה כנה לקיום הברית, יתרמו למיגור ממשלת זדון מחיי אנוש, יביאו מזור לחוליי האנושות.

שתי אבני-דרך אלה – הברית וההכרה בנטייתנו לבגוד בה – חשובות, אך אינן מספיקות. הפרשה אינה מסתפקת בהן. התביעה התקיפה לקיים את הברית, מזה, וההכרה הכאובה בשגרת החטא וההחטאה, מזה, חיוניות אמנם בשביל כינון חיי אנוש לפני אלוהים. אך לבדן, אין בכוחן להביא מזור, אין בכנפיהן מרפא, אין בהן כדי להניע הלאה את ההיסטוריה. דרוש כוח נוסף, כוח שאינו נובע מהברית עצמה ואינו נתון להרס שמחוללת הבגידה בברית, כוח מכונן שכמאמר חז"ל נברא עוד קודם בריאת העולם (ראו: פסחים נד, ע"א):

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ ... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ ... וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ (דברים ל, א-ו).

האמונה ביכולתנו לשוב אל האל ואל המִצווה שנטשנו, הביטחון בכך שבבואנו לשוב אכן תימצֵא לנו ידו האוספת והמקרבת של האל, ההינתנות לכוחה המרפא של התשובה – הם תשתית הכרחית לכל חיים של משמעות לפני אלוהים. תמיד, כשאנו מתבוננים לאחור אנו יודעים גם יודעים שחטאנו, שהחטאנו, שלא מימשנו את צלם האלוהים שבקרבנו. הסדר האלפא-ביתי של הווידויים שהמסורת הליטורגית שלנו שתלה בתפילות יום הכיפורים בא לבטא את כל מכלול הפיתויים והמעקשים, מאלף עד תיו. נראה, שבדורנו אנו נדרשים למלא רשימה זו בחטאים ובמעקשים נוספים שדורות קודמים לא העלו על דעתם. רק אם ניגש למלאכה זו באומץ ובכנות נוכל לשקם את הריסות חיינו בארץ שבחרנו לשוב ולהשתרש בה. זהו מרכיב יסוד בחיינו, ביטוי להיותנו לא-מושלמים. אבל אם אכן נעשה זאת, יודעת הפרשה לומר, נוכל גם נוכל לקומם את הריסותינו ולבנות את בית חיינו. 'אם נשיב אל לבבנו' בלא כחל וסרק, אם נעז ללמוד מהברכה ומהקללה שחווינו ושחוללנו שיש בכוחנו ובאחריותנו 'לשוב עד ה' אלוהינו', לשוב אל ליבת חיינו כיהודים ויהודיות, כבנות אדם וכבני חוה, תינתן גם תינתן לנו האפשרות המחודשת 'למול את לבבנו'; נוכל גם נוכל לממש את צלם האלוהים שבקרבנו, נהיה בני ברית.

זהו מה שעלינו ללמוד מדברי ההפטרה שבהם פתחנו בשבי חיינו שלנו כיום. אין ספק שמדינת ישראל והחברה הישראלית עומדות תחת מתקפת-ביקורת קשה מארצות העולם. חלקה בלתי ראוי ובלתי הוגן בעליל, חלקה מבטא שנאת ישראל גלויה או סמויה ומלבה שנאת ישראל אלימה ומסוכנת. יש הסבורים שאל מול מציאות זו תפקידם האחד הוא לא לנוח ולא לשקוט עד שיוכיחו – לעצמם, לתקשורת, לדעת הקהל, לעולם – עד כמה אנו צודקים, עד כמה הביקורת שגויה וזדונית. כך ורק כך הם מבינים את החובה להוציא כנוגה את צדקה של ציון. ואילו אנו יודעים שאנו מצוּוים לא פחות מכך על מצווה אחרת, שאנו נתבעים יותר מכול לצאת למאבק חסר פשרות בחזית שונה לגמרי. לא זו של התדמית, אלא זו של המעשה; לו זו של ההסברה, אלא זו של האיכות האמתית של מעגלי-חיינו; לא זו של הדימוי, אלא זו של דם-לבנו שלנו. חיינו לא יתחדשו והשנה הממשמשת ובאה לא תבורך, אם לא נשכיל לשוב, אם לא נשיב אל לבבנו; אם לא ניאבק כדי שצִדקהּ של החברה שלנו אכן יתממש, אכן יֵצא לאור, אכן יאיר כנוגה. רק אם נהין לעשות זאת, אפשר יהיה שגם בגויים ייראה צדקנו, מותר יהיה להאמין שאלוהינו, אלוהי הברית וההיסטוריה, אכן ישוש עלינו. זו מלאכה קשה, תובענית, מתסכלת, רבת מעקשים. זו מצוות חיים שלעולם איננו יוצאים ידי מלוא חובתנו כלפיה. אבל עליה בדיוק יודעת הפרשה לומר:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל, יא-יד).

לא בשמים היא המצווה, אלא כאן, במעשי ידינו היומיומיים, במאבקינו החברתיים, בהכרעותינו הרוחניות והפוליטיות, באחריותנו האנושית. לא מעבר לים מצוי עיקרה, לא במוסדות הבינלאומיים ובמאבקי הסברה ודיפלומטיה; אלא כאן, בארץ אבותינו ואמותינו שביקשנו לשוב ולהפוך אותה לבית חיינו, בכברת הארץ הזו שקשרנו בה את גורלנו. קרוב אלינו הדבר, בנפשנו הוא, בפינו ובידינו לעשותו. זה צדקנו, זו תשובתנו, זו המצווה המוטלת עלינו, זו ברית חיינו. אם נצא חושים לקיימה, אכן יצא שוב כנוגה צדקה של ציון, אכן שוב ייקנו לחיינו בה המשמעות המחייה שבשמה דיבר נביא שיבת ציון, אכן נזכה לחדֵש ימינו כקדם.