הדרשה השבועית

בא

מי ומי ההולכים?!

הרבה מירה חובב
 
מִי וָמִי הַהֹלְכִים? וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ  כִּי חַג ה' לָנוּ. (שמות י', ח'-ט')

בפרשת בֹּא אנו צוללים הישר אל תוך הסערה הגדולה של נסיונות היציאה של בני ישראל ממצרים, תחת הנהגתו של משה. בשבע מכות לקו המצרים כבר בפרשה הקודמת, ולחץ דעת הקהל והתקשורת השמאלנית במצרים על המנהיגות הולך וגובר:

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. (שם, ז')

יועצי התקשורת מפילים את תחינתם לפני פרעה, ולא בכדי: המשבר הינו יוצא דופן בהיקפו, שכן כלל הציבור המצרי, ולא רק דלת העם או יושבי הפריפריה, סובל קשות מן האיום הישראלי. הדחיפות לסיים את המשבר, אם כן, גם במחיר ויתורים כואבים, היא רבה.

פרעה מתחיל במשא ומתן עם משה, כשהוא מגלה נכונות מינימאלית לשחרר חלק מן הציבור העברי לצרכי פולחן:

מִי וָמִי הַהֹלְכִים שואל פרעה, ומשה משיב בפירוט לא אופייני: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. (שם ח').

לאחר שפרעה שם ללעג את בקשתו המופרזת, לכל הדעות, של משה, הוא משיב: לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים(שם, י"א).

כמה מפרשני המקרא מתעכבים על הדו שיח הזה בין משה לפרעה, שיש בו כמה נקודות מעוררות שאלה, ומנסים להבין את פשרו. היטיב לנסח את הבעיה אברבנאל ששואל: אם היה ששאל פרעה למשה מִי וָמִי הַהֹלְכִים, והיה עם לבבו להשיבו שילכו כלם, למה זה לא השיבו משה: כלנו נלך, והוצרך לומר לו: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ. ומה לו עם הצאן והבקר. גם מה ענין אמרו לְכוּ נָא הַגְּבָרִים ... כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים, והיאך ומתי בקשו זה, כי הנה לא נמצא במשה ואהרן שיאמרו כדבר הזה.

(אברבאנל לשמות י', השאלה החמישית)

הפרשנות המסורתית מבינה שמדובר בהתעקשותו של משה על כך שהפולחן מיועד לכל חלקי העם. לפי הכלי יקר, משה מבטא במלים אלה מסר ברור לפרעה: אתה אומר לנו לילך כדרך ההולכים, שבכל העולם, אבל אנחנו לא כן נעשה, אלא בנערינו ובזקנינו נלך" ... דין הוא שלא ילכו אלא מי שדרכן לזבוח (=הגברים בלבד) אבל אנחנו – זולת העבודה, דהיינו חג לה', יש עלינו מצוה אחרת עוד, והיא שמחת החג, זהו שאמר כִּי חַג ה' לָנוּ... וידוע שאין שמחת האדם שלמה כי אם בזמן שאשתו ובניו וכל קניניו עמו. ... כי נערינו וזקנינו נלך לעבוד, ובנינו ובנותינו ילכו לשם שמחה. (כלי יקר לפרשת בא, ד"ה מי ומי ההולכים)

משה, אם כן, מתעקש התעקשות מעוררת השתאות במצב הקשה שהוא וצאן מרעיתו נתונים בו, ונחוש שלא לוותר על אף חלק בעם. לכל העם יש בו חלק, פולחן לכ-ו-ל-ם, נשים כגברים, ילדים כמבוגרים, וזו כמובן קריאה שהיהדות הליבראלית מוכנה לאמץ בשתי ידיים. ואולם, חוץ מן הקריאה הזאת, מציע הפרשן אברבנאל גם אפשרות אחרת, שבעיני היא כמעט חתרנית:

שהמנהג בין המוכר והקונה כן הוא. שהמוכר שואל ומבקש בעד סחורתו הרבה וביוקר, והקונה אומר לו שיתן דבר מועט בזול, כדי שבהיותם בשתי הקצוות יתקרבו ויבואו אל גבול האמצעי שהיה נאות לשניהם. וכן היה הענין בזה, שפרעה אמר מִי וָמִי הַהֹלְכִים כאומר שלא ילכו כל הגברים אלא אנשים מועטים מהם. ומשה, בקצה הפכיי אליו אמר בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ ... אבל נעשה מִצוּעַ בדבר הזה, והוא שילכו הגברים כולם שהם הזכרים ויעבדו את ה', כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים, כלומר, מבראשונה הייתם חפצים בחלוקה הזאת, אבל הקשיתם לשאול הרבה בבנים ובבנות ובצאן ובבקר כדי שאודה לך שילכו הגברים כלם.

הסברו של אברבנאל מאד משכנע בעיני וכמובן שהוא מעלה תהיות.
הוא מציג את ההנהגה בעמדה צנועה יותר מכפי שהיא אולי הייתה רוצה לראות את עצמה. אין מדובר במנהיגות ששואפת לעסוק בעקרונות נשגבים, לקדם אידיאולוגיה חשובה, או להוביל שינויים חברתיים, כי אם בסוג של תגרנות שוק. פרעה נשבע למשה בכל היקר לו "בשבילך זה, תאמין לי, לי זה עולה יותר", ומשה, כצד החלש במשא ומתן, נאלץ בסופו של דבר להסתפק בעסקה הלא אטרקטיבית שהוצעה לו על ידי המונופול, שכן לקנות את ה"סחורה" שהוא מבקש ממילא אין הוא יכול אצל איש מלבד פרעה, ולכל היותר יוצע לו, כבעל כרטיס מועדון, להגדיל את חבילת המצות שרכש במחיר נמוך.

דרך אחרת לבחון את אותה התרחשות בדיוק, היא להעריך את מנהיגותו המציאותית והאמיצה של משה, מנהיגות שמבינה את הנזק העצום שעלול להיגרם מגישה של "הכל או לא כלום". משה נושא באחריות כלפי העם, ויודע שמוטב לו שייצא כשרק חצי תאוותו בידו, מאשר להסתכן באפשרות שייצא בידיים ריקות לגמרי. רגליו של משה עומדות על הקרקע, שאיפותיו צנועות, והוא יודע שאם יתגדר בעמדת המנהיג המורם מעם ויתייחס ל"תגרנות" כאל פחיתות כבוד, גם המעט שהוא עשוי להשיג עלול שלא להתממש כלל.

במידה ואנו מקבלים את הנחתו של אברבנאל, שמשה ידע מלכתחילה שהוא אינו יכול להשיג את כל מטרותיו, ועם כל הכבוד למנהיגותו של רבנו, ראוי שנשאל: באילו מטרות החליט משה להתמקד, או במלים אחרות, על מי חשב משה שאפשר לוותר? מהו סדר הקדימויות - את מי מותר להשאיר מחוץ למעגל הפולחן, ומי הם הנבחרים שהם חלק מה"כ-ו-ל-ם".

בסיפור הנושא את השם "בנערינו ובזקנינו", מספר עגנון על חבורת ציונים נלהבים שנוסעת באופן ספונטני כאיש אחד לעיירה שכנה לשבוש, כדי להגן על יהודיה מפני שכניהם הפורעים בהם. חדורי מוטיבציה שרים הציונים בגמגום את "התקוה" ברחוב הראשי, מעבירים את רוב זמנם באכילה ובשתיה, ובסופו של דבר נוטשים בידי המשטרה המקומית חבר שהצטרף אליהם במסעם ואף סיכן את חייו כשהגן עליהם ועל יהודי העיירה בגופו. במקרה או שלא במקרה היה החייל שהושאר בשטח בונדיסט ולא ציוני.

השאלה את מי משאירים מחוץ למעגל ממשיכה, כמובן, להטריד אותנו עד עצם היום הזה. כפעילה בתנועה ליהדות מתקדמת אני שואלת את עצמי מיהו ה"כ-ו-ל-ם" של היהדות הליבראלית בארץ, מהו המעגל שאליו אנו מחויבים? מיהו הקהל שנתאמץ ונתעקש על זכותו לשותפות בפולחן לפי השקפת עולמו, כי חג ה' לנו, ועל מי, כמו משה, אנחנו מוכנים לוותר, בין אם במודע ובין שלא במתכוון. מעניין ששאלה זו עולה דווקא מתוך פרשת בא, שבהמשכה שזורים כמה מן הפסוקים המוכרים ביותר לקהל הרחב: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם(שם, י"ג ח'); וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה; וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'; (שם, י"ב, י"ב) מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם;וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' (שם, י"ב, כ"ו-כ"ז). פסוקים אלו מוכרים לנו כל כך משום שהם שזורים בתוך המדרשים בהגדה של פסח, שהיא ככל הנראה הטקסט הליטורגי הנקרא ביותר בקרב האוכלוסייה החילונית. אחת המטרות המרכזיות של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל היא לקרב לעולם היהודי הליבראלי את אותם קהלים חילוניים, שמכירים לא הרבה יותר מאשר הפסוקים הבודדים הללו מתוך פרשתנו, אשר יחד עם עוד כמה ניגונים (אדון עולם, עושה שלום במרומיו) מהווים את האלבום המצליח "ליטורגיה ישראלית לחילוני המתחיל". השאיפה היא בלי ספק ללכת בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, אך בה בעת יש צורך מתמיד לעמוד על המשמר ולבדוק באיזו מידה המעגלים הקהילתיים אכן פתוחים בפני קהל שאינו מורגל בהם ולעתים לא שש להתמסר בקלות, להיטמע בסביבה דתית ולהשיל מעליו את החילוניות שהוא גאה בה ורואה בה דרך חיים. מידי פעם צריך לשאול עד כמה מרגיש בנוח מי שנכנס אלינו ללא כיפה וטלית, והאם המבטים שהוא זוכה להם שונים באופן מובהק מאלו שהוא ייתקל בהם בבית כנסת אורתודוכסי. צריך לשאול עד כמה התפילות במקומותינו מזמינות עבור מי שאוהבת להשתלב עם יתר הקהל בשירים, אבל מחכה במבוכה ובעצבנות עד לסיום העמידה בלחש. וכמובן שצריך לשאול עד כמה, אם בכלל, צריכים חברות וחברי הקהילות שכבר משתייכים למעגל, להתגמש כדי להרחיב את המעגל ולאפשר את כניסתם של חילונים מובהקים לתוכו.

ההגדה של פסח דורשת את השאלה מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם כשאלה בלתי ראויה ששואלה הינו הרשע שהוציא את עצמו מן הכלל. יתכן שכדי לאפשר חופש פולחן אמיתי, כמו זה שמשה שאף אליו ברמה ההצהרתית, ושבו יוכלו להשתתף הנערים והזקנים, הבנים והבנות - דרושה סובלנות רבה יותר ומתן לגיטימציה גם לעמדה של היושבים על הגדר.