הדרשה השבועית

כי תבוא

מחשבות אקסיסטנציאליסטיות לפרשת כי תבוא

גלית כהן קדם

אחת החוויות הדתיות הראשונות שחוויתי בחיי התרחשה בעת קריאת ספרו של אלבר קאמי "הדבר". הייתי נערה, ולא ידעתי שהוא נכתב אחרי מלחמת העולם השנייה, ושהוא שייך לסוגה הספרותית 'אלגוריה'. לא הכרתי את המשניות באבות "במקום שאין איש השתדל להיות איש", או "הכל צפוי והרשות נתונה". מבחינתי, כנערה, בעת קריאת הספר נחשפתי, לתחושתי, לאמת רוחנית כבירה: היותי אדם היא בחירה. או כדברי סארטר, האדם נידון לבחירה.

כי מהי מחלת "הדבר" אם לא השאננות? הרוע? יצר הכיליון? העיסוק באגו? אותם עכברושים נושאי הנגיף, מתפשטים ממעמקי ביבי החברה הענייה ופוגעים בעשירים; וכולם, עשירים ועניים כאחד, נכנעים לגורלם, כביכול, ומתים. ההזנחה הפושעת והפניית העורף לחלש חוזרת בדמות עכברוש שנושך וממיט חורבן.

מולם, ניצבים ד"ר רייה וחברו טארו, שבעצם עשייתם בהושטת ארוכה ומזור לחולים, מדבררים את יסוד האמפתיה האנושית; הם מורדים חיוביים, הם אוהבים את הזולת ללא שיפוט, הם אותנטים, הם בודדים. מאד בודדים. והם מתים בסוף.

זאת, בעצם, תמצית התורה האקסיסטנציאליסטית במימושה הספרותי.

האקסיסטנציאליזםמעמיד על נס את החרות האנושית; את החוויה האנושית לפני התבונה האנושית; את מיקוד המבט בסובייקט החווה, את הפרדתו מן ההמון, את ביטול הקטגוריות המכלילות - מגדר וגזע ולאום, את הדגש על הזיקות בין הסובייקט לזולתו ואת התלות הגדולה בו. המבט הקיומי הזה מבער את ההכללה הגסה, מבכר פירוש עצמאי על אידיאולוגיה גדולה, מעריך את פתיחת הלב ומזמין פירוש אישי, דינאמי למציאות. עמדה פילוסופית קיומית מקדמת את הפנייה אל האחר ורחישת אמון כלפיו, ומציעה דרך התמודדות תמידית עם הפרדוקס, עם השרירותיות, עם הבדידות - ללא מורא וללא יאוש. המעשה האקסיסטנציאלי מדגיש את הדרך ולא את התוצאה, שכן אין לדעת האם פעולתנו תישא פרי - העיקר הוא התהליך.

פרשת "כי תבוא" בספר דברים נמצאת ברצף הפרשות המכין את העם לקראת כניסתו לארץ המובטחת; הפרשה מונה מצוות מפורשות להתנהגות רצויה: הבאת ביכורים לבית המקדש, מתן מעשר, כיבוד הורים, איסור עריות, איסור הטיית משפט, איסור לקיחת שוחד, איסור פגיעה בזולת ועוד ועוד. לכאורה, הרשימה מדברת בעד עצמה; הקפדה על כללים אלה יבטיחו חיי שלום וצדק בארץ המובטחת, יש בהם תבונה כלכלית ויש בהם שכל ישר מוסרי. אם כך, האם באמת יש צורך לשכנע כל בר/ת דעת שכך ראוי לנהוג? התורה סוברת, כנראה, שאכן יש בכך צורך ומקום. היא משתמשת בתכסיס העתיק ביותר: הגזר והמקל, הברכה והקללה.

בחלק הברכות מצוי כל מה שליבנו יכול לדמיין: ברכה בכל, שפע כלכלי, הצלחה מקצועית, פריון, עוצמה מדינית וצבאית, אויב ניגף, ייחודיות ורוחניות:

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָיְצַו ה' אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ [דברים כח 8-9, 1-2].

בחלק העונשים, לעומת זאת, מפורטות "מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת, וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים" [שם כח, 59]. רשימת הקללות הצפויות למפרי החוק מפורטת באופן מסמר שיער: מחסור חומרי, מחלות, הפלות, מומים, אדמה חרבה, אסונות סביבתיים, פירוק המשפחה, הצקה מתמדת מצד אויבים והשמדה כללית. למעשה, נראה שבתאור הקללות הסופר המקראי משוכלל ויצירתי אף יותר מאשר בתאור הברכות!

כ-40 פסוקי קללה לעומת כ-15 פסוקי ברכה. אנו מתוודעים מחדש לכל החרדות והפחדים הבסיסיים ביותר שלנו, שמלווים אותנו מקדמא דנא. הם ניבטים אלינו מן הפרשה הזאת, עד אשר אוזנו הרגישה של הקורא הישראלי בן זמננו לא ישאל: האם אין הנורא מכל כבר מממש ובא בימינו אנו?

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ.אָרוּר אַתָּה בָּעִיר; וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה.אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ, וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ.אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ; וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ.יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר, מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי [ שם שם 15-20].

על מה ולמה צפויים אנו להיענש בעונשים כה כבדים, ויש יאמרו, חסרי פרופורציה? מהי הסיבה לעונש? האם יש תכלית לכל זה? האם ישנה משמעות בקיום מצוות אלה, שהיא מעבר להגיון בריא ויצירת חברה שבה נוח וטוב לחבריה? על כך כותב המספר המקראי:

וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת; וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל [כח 46-47].

להבנתי, מטרת העל של כל המהלך החינוכי של שכר ועונש מתומצת בפסוקים אלה; התכלית העליונה היא לייצר השראה, דוגמא, אקזמפלר מוסרי, אשר מייצרים משמעות לחיים על פני האדמה; משמעות זו נובעת מתוך ומביאה לכדי השמחה וטוב הלב שיש בה שפע.

אני רוצה לטעון כי בקריאה ברוח האקסיסטנציאליזם נוכל לייצר כאן קריאה מצמיחה; קריאה המאפשרת לנו להתבונן על מערכת המצוות ותוצאותיהן המתוארת בפרשה, במרכיבי הברית השנייה בין העם לאלוהיו, בעין חדשה: מתוך גישה של הצבת ייעוד ומשמעות.

עבודת האל באמצעות עשיית הצדק, שמירה על צלם האנוש שלי ושל סביבתי, או בלשונו של רוטנשטרייך, קו-אקסיסטנציה עם הזולת מתוך הכרה בייחודיותו של היחיד בתוך הכלל, היא הייעוד של קיום מצוות; שורשה הוא בפתיחת הלב והיד כלפי האחר, והעולם בכלל, וזהו סוד משמעות הקיום האנושי.

בניגוד לתפיסות פילוסופיות קודמות, התפיסה שלפנינו גורסת כי לא ההארה, אלא החוויה היוצרת תודעה היא עיקר העניין ביצירת משמעות קיומית. המהלך הפילוסופי הקיומי דוחק בנו לצאת מתוך ה"אני" וההארה השכלית-פרטית שלנו, תוך כדי מניעת ההיבלעות בכוליות, על ידי שימור זיקות של ייעוד ומשמעות בינינו לבין הזולת. מערכת הקללות, כמו גם הברכות, כל כולה מושתתת על יחס השניות בין אדם לאדם, אדם לטבע, אדם לאלוהיו. אנו רואים בפסוקים עצמם מדריך לחיים של משמעות בזיקה עם הזולת: דאגה לכל שכבות האוכלוסייה, חלוקה בין כל יצירי הבריאה את השפע, היא שמאמירה את ערכנו העצמי, היא שמעניקה את המשמעת הסגולית של היותנו עם ישראל, בני אדם בב"ית רבתי:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי.לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. [שם, כו 12-15[.

קריאת שמע שאנו מצווים בה מהדהדת את הקריאה שלעיל. הצהרת האחדות, הכוליות, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" מחזיקה בתוכה את המתח בין האני והזולת, את השניות בין גוף ראשון רבים לבין האל, הזולת בה"א הידיעה, שאיתו שיח האמונה מתקיים. מתח זה עטוף כולו בפסוקים של אהבה: בין "אוהב את עמו ישראל" ובין "ואהבת את ה' אלהיך" מתקיימת מערכת זיקות של אהבה וחמלה, ברית של ייעוד ושל בחירה. הבחירה לפתחנו. אם נצליח לשמור על הסובייקט ועל ראיית האחר כסובייקט, בחינת "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לשמור על עצמנו מאיון בכוליות המטשטשת מחד, וחיבור לאחר שבינותינו. בסיום פירוט המצוות וקבלתם על ידי העם מסכמת התורה כך: "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" [כז 26]. אמר, גוף שלישי יחיד מצד אחד, וכל העם, כוליות גדולה ומאחדת, מאידך.

ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדבר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת.

(אלבר קאמי, הדבר, תרגמה מאנגלית אילנה המרמן, עם עובד, 2001, עמוד 270(

אם נבוא לארץ הזאת, לחיים האלה, מתוך תחושה שהדבר לפתח רובץ, ייתכן שנצליח לשמור על עירנות. יתכן שלעיתים יפשה בנו הייאוש. וייתכן שברגע האחרון נראה את עצמנו ניצבים: בני אדם שזכו לחירות, לאחרות, לאחריות.

שבת שלום

ביבליוגרפיה:

* שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ג, מבוא: נתן רוטנשטרייך.

* רן סיגד, אקסיסטנציאליזם- המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, מוסד ביאליק ירושלים, תשל"ה

* אלבר קאמי, הדבר, תרגמה מאנגלית אילנה המרמן, עם עובד, 2001

* חנה קהת, גישה אקסיסטנציאליסטית בהוראת המקרא, טללי אורות י, תשס"ב