הדרשה השבועית

כי תצא

בין הרע במיעוטו להמעטת הרע

רינת צפניה-שוורץ

פרא/ מאיר בנאי

הם קראו לו הפרא
כשהיה משתולל כמו מבול
ומכה וצורח
הוא לעולם לא ידע את הגבול

...לילה עוד יום

הוא כבר לא ישתנה

פנימה הו פנימה
יש בו לו ילד בוכה שבוכה
...הוא ידע שהוא פרא
הוא פחד מהאש בגופו
כי ידע יום יגיע
והאש היא תשרוף גם אותו...

פרשת "כי תצא" היא הפרשת השבוע השישית בספר דברים. שבעים ושתיים מצוות מצויות בפרשתנו, הפרשה העמוסה ביותר בתורה. כחלק מנאום המצוות שנשא משה רבנו לפני מותו מפורטים כאן מגוון של ציוויים ואיסורים, הקשורים הן למצבים של חיי היום יום והן למצבים חריגים כמו בימי מלחמה (בהנחה שימי מלחמה הם ימים חריגים...). בפרשה מפורטות מצוות הקשורות בתחומים שונים: דיני מלחמה, דיני משפחה, דינים שבין אדם לחברו , סחר הוגן וצדק חברתי, דיני כלאיים, בגדים המכוונים למגדר, קבורה, ציצית, ממזרים, נדרים, ובסיום הפרשה מובאת מצוות מחיית העמלק.

נראה כי חלק מהמצוות כאן מכוונות לכלל של "הרע במיעוטו" - מצב בו מתכוונים לבצע מעשה, שמלכתחילה היה עדיף לא לעשותו. הפרשה מציעה איך לעשותו באופן הטוב ביותר שיצמצם את הפגיעה. הדוגמא הראשונה היא לגבי שבויה יפת תואר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ אם יצאת למלחמה וראית, בין השבויים שנתן ה' בידך, אישה יפה שאתה חושק בה, דבר שאינו ראוי מלכתחילה כיוון שיש פה יחסי כוחות לא שווים – אין אתה יכול לקחתה סתם כך, אלא עליך לשאת אותה לאישה. אך קודם לכן עליה לגלח את שערותיה, לקצוץ את ציפורניה ולשבת בביתך שלושים יום תוך שהיא בוכה ומתאבלת על משפחתה. במידה ולא תרצה להתחתן עמה עליך לשלחה לחופשי ולא למכרה לאחר או להתעלל בה. בקריאה של הטקסט כפשוטו נראה ששבי הוא עניין מקובל וברור מאליו. ועדיין ישנו פירוט לגבי מצב של אישה יפת תואר, כנראה כיוון שזוהי מעין ברירת מחדל. נראה כי מבינים את הצורך ומעמידים את הדברים בתוך תקנה, כמעין סובלימציה.

דוגמא נוספת היא "שילוח הקן: "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל-הַבֵּיצִים לֹא-תִקַּח הָאֵם עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כ"ב , 6-7). כאשר נתקלים בקן ציפורים וזקוקים לביציה למאכל, אין לקחת את ביצי הציפור או אפרוחיה לפני שמבריחים את האם; כמו כן אין לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ורק לאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים. רוצה לומר, אל תיקח, אבל אם אתה כבר לוקח עשה זאת באופן הוגן שאין בו התעללות.

והינה מגיעה דוגמת "בן סורר ומורה" אשר לא הולכת על פי הכלל הזה של "הרע במיעוטו".

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ(דברים 18-21).

עבורי, פסוקים אלו קשים מאוד לקריאה. זו כבר שנה שישית שאני יועצת בבית ספר תיכון מקצועי לבני נוער "סוררים". בני נוער שנפלטו מכל המסגרות, ושגם אם זקני העיר לא רגמו אותם באבנים באופן מעשי, הם ללא ספק ספגו מטר של מילים קשות, חוויות כישלון ותחושות של חוסר יכולת להכיל את הקשיים שלהם, את השונוּת ואת המרדנות שבהם.

אפשר לשער, אמנם, שבקהילה המורכבת מנערים ומנערות סוררים, המפרים את השקט ואת הסדר הטוב התסכול רב על כך שאינם הולכים בתלם, שהם "עוף מוזר" ושהיינו מעדיפים שלא יהיו אצלנו... אלא שקשה לקבל את דרך טיפולה של התורה ביחסה לבן ה"אחר". במקום שהתורה תוציא מתוכה קול שפוי ומרגיע, שיכוון את ההורים המתוסכלים מצער גידול הבן הסורר ותראה את הדרכים הטובות כיצד לנהוג בבנם, מגיעה המלצה לוותר ולא להתמודד עם הבן ולהעבירו לטיפול של אנשים אחרים בקהילה. אולם, גם כאן נכונה אכזבה לאנשי החינוך שבינינו, שכן זקני העיר, במקום להכליל גם כאן את כלל "הרע במיעוטו" ולהיות אנשי המקצוע ונותני העצה הטובה לבן ולהוריו, מאדירים את פגמיו ופגמי חינוך הוריו, ומוציאים אותו להורג בתחושה שבכך הם "בערו את הרע".

כל כך קשים פסוקים אלו עד שגם במסכת סנהדרין בתלמוד מעלים חז"ל תהיות בנוגע לאותו בן סורר ומורה. על מנת שלא ירבו ההורים והקהילות אשר ייקחו את דברי התורה כפשוטם, קבעו חכמינו כי על מנת להגדיר בן כסורר ומורה, עליו לעמוד בתנאים רבים ומדויקים ולבצע את חטאיו בנסיבות מדויקות. חז"ל אף מגבילים את גילו של הבן לתקופה קצרה בת כמה חודשים.

"בן" ולא בת סוררת שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש, בן ולא טומטום ואנדרוגינוס (ב"ב קכ"ו), בן ולא קטן , בן ולא גדול או אפילו סמוך לגבורתו של איש, בן ולא הראוי לקרואו אב ) סנהדרין ס"ח:), אלא דווקא מבן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ונמשך הזמן הזה לא יותר משלושה חודשים, שזה כל ימיו של בן סורר ומורה לדברי ר' שבתי (שם ס"ט). ואינו חייב מי שאינו שומע בקול אביו ואמו להדליק את הנר וכדומה, אלא דווקא שאינו שומע שלא להיות זולל וסובא, ואינו חייב אלא אם יש לו אב ואם, ואם מת אחד מהם אינו חייב. וצריכים אביו ואמו לתפשו ביד שנאמר "ותפשו בו" ואם היה אחד מהם גידם אינו נעשה בן סורר ומורה (שם ע"א.,( ואם אחד מהם חיגר אינו חייב שנאמר "והוציאו אותו", ואם היה אחד מהם אילם אינו חייב שנאמר "איננו שומע בקולנו". וצריכים אביו ואמו להיות שניהם שווים בקול ובמראה.

מדברים אלו ניכרת גישתם של האומרים כי מעולם לא היה וגם לא עתיד להיות בן סורר ומורה, וכי תמרור האזהרה הזה אינו הדרך החינוכית שבה יש ללכת כדי לטפל ברוע. והנה, גם ברוריה החכמה מסבירה בתקופה מאוחרת יותר לרבי מאיר כי לא ניתן "לבער את הרע" על ידי רגימתו באבנים ותפילה למותם של החוטאים.

בשכונתו של ר' מאיר היו בריונים והיו מצערים אותו הרבה, התפלל עליהם ר' מאיר שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו :מה דעתך משום שנאמר 'יתמו חטאים'?!, והרי כתוב חֲטָאים ולא חוֹטאים. וראה גם את המשך הפסוק: "ורשעים עוד אינם" (ישעיהו נד), כלומר כיון שייתמו החטאים, לא יהיו עוד רשעים, ויש להתפלל לכיליונו של הרֶשע ולא של הרַשע. אלא, בַּקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה. בִּקש עליהם רחמים, וחֲזרו בתשובה
, (בבלי ברכות י' ע"א).

ברוריה, כאשת חינוך וטיפול, יודעת כי לא ניתן "לבער את הרע מקרבך" על ידי בערה. היא מודעת לכך שכדי לצמצם את החושך יש להגביר את האור. גם אם יהרגו את החוטאים וירגמו את הנערים המורדים באבנים, לא יעצרו את הרע. ברוריה מסבירה לרבי מאיר כי רק חינוך, תקווה, תפילה, הכלה והליכה איטית צעד צעד יכולה להוביל לשינוי אמתי שישפיע גם על היחיד וגם על החברה.

כיועצת חינוכית אני מבינה שצריך לראות את התמונה הרחבה – את הילד הפגוע, את המערכת שנפגעת ואת ההורים המתוסכלים. יום אחרי יום אני פוגשת הורים מיואשים, שכבר אין בכוחם להתמודד עם בנם/ ביתם, ועוד יותר אין בכוחם להתמודד עם הקהילה אשר מוקיעה את ילדם. כמה כואב להיות הורה לילד שכבר שנים אתה נקרא לתת את הדין עליו בחדר המנהלת או היועצת. ההורים האלו זקוקים לשמוע קול שפוי, לחיבוק, לאהבה, להקשבה, ליד עוזרת, ללב מכוון ולהטענת מצברים על מנת להוסיף אור לחייהם ולהקרין על בניהם. הם זקוקים לתקווה של הקהילה והחברה הסובבת, הם זקוקים לשמוע כי הם לא לבד, כי הורים נוספים מתמודדים עם קשיים וכי דווקא עם האור ולא עם הבערה ניתן יהיה להביא להקלה.

"...פנימה הו פנימה

יש בו לו ילד בוכה שבוכה.."

מי ייתן ובפתחה של שנת לימודים זו נהיה אנו אלו אשר מקשיבים לאותו ילד פרא - ילד בוכה שבוכה, לאותו הפרא שמבקש לצאת מהמעגלים הסוגרים עליו. אלו אשר מזכירים לכולם שכדי להמעיט את החושך עלינו להרבות באור, נהיה אלו שתומכים בהורים ומציעים להם את הדרך השפויה והטובה, אפילו את "הרע במיעוטו", על מנת שמשם תצמח תקוותם ותקוותנו.