הדרשה השבועית

מסעי

אלה מסעי בני ישראל

הרב פרופ' יהוידע עמיר, היברו יוניון קולג' י-ם

ספר במדבר, שאת קריאתו אנחנו מסיימים השבת, הוא ספר המפקדים והמסעות. מוטיב המפקד זכה להכרה ברורה בשמו המסורתי "חומש הפיקודים" ובשמו הלועזי - "מספרים". המוטיב השני – מוזכר ומוכר פחות.

אמנם, אין זה החומש היחיד שעלילתו מתרחשת במדבר, תוך כדי המסע הגדול של בני ישראל. כך הוא גם באשר לחלקו הארי של ספר "שמות". במידה וניתן לייחס לספר ויקרא עלילה, במובנו המודרני של מונח זה, גם זו מתרחשת כולה במהלך מסעי בני ישראל במדבר. גם באלה, ואף בספר "דברים", אנו למדים על אתרים במדבר, על אופיים ועל המתרחש בהם. ואולם רק בספר "במדבר" נראה שהמסע עצמו הוא הנושא העומד לעיון ולבחינה. קרוב למאה פעמים מופיע בו השרש נ.ס.ע. כך, למשל, בפרשת במדבר, המספרת ש"כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ ... לְדִגְלֵיהֶם" (במדבר ב, 17). ושוב בפרשה הבאה, בהעלותך, המדגישה ש"עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (ט, 18; 23), ומתארת כיצד עמוד הענן משמש מדריך להתקדמות במסע ולשהייה המקודשת אחרי כל כברת דרך. ובהמשך אותה פרשה, אחרי התיאורים המפורטים של המחנה החונה והנוסע לדגליו ולשבטיו, מתפנה הכתוב ומספר על ההליכה עצמה "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים ... לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה. וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן ... וּבְנֻחֹה" (י, 33-36). ועוד באותה פרשה, הדיווח על כך שהעם עצר במסעו "עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" והבראתה מהצרעת (יב, 15). ומיד אחר כך, על כך שעתה, כשניתן היה לצאת לדרך "נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" (יב, 16).

גם בפרשת "שלח לך" מופיע המסע כנושא בעל משמעות. בעקבות מעשה המרגלים מזהיר משה את העם החוטא, הרוצה לנהוג כאילו לא אירע דבר, שלא ימשיך במסע המתכונן. "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף" (יד, 25), הוא קורא אל אזניהם הערלות. כשהעם אינו נשמע לאזהרה, אלא ממשיך עם בוקר במסלול המקורי, זהו אינו מסע, אלא הכתוב מדבר שם על "עליה" (יד, 40) או "העפלה" (יד, 44) יהירה אל ראש ההר. וסופה, כמובטח, אסון כבד. רק אז ישוב העם למסעותיו ויבקש מחדש לפלס לו דרך אל עתידו. פרשת "חוקת" שבה גם היא ומספרת את סיפור המסע. היא מלווה את העם באורח מפורט, משל היה זה שרטוט על מפת מסעות: מִקַדש אל הֹר ההר, ומשם אל ארץ אדום ואל אֹבֹת, אל איי העברים ואל נחל זרד, אל נחל ארנון ואל באר, אל מתנה ואל נחליאל, אל במות ואל ערבות מואב. אכן, לקוראים בני דורות מאוחרים, עשויים חלק משמות אלה להישמע חידתיים. אולם נראה בבירור שלקורא המקורי, שאליו מכוונים סופרי התורה, שמות אלה אמורים להיות נהירים ומוכרים. בשבילו זהו מידע ממשי מאוד על מסע ממשי שפרטיו חשובים וחיוניים מאין כמותם. מודגשת בו כל תחנה, כל פיסת קרקע שנמצא בה מים לעם, או כזו שבה חישב העם למות מצמא או מרעב. מתוארת בו כל כברת דרך המבטאת את הליכתו אל הארץ שתהיה לו לבית חייו.

והנה, בפתח פרשתנו, החותמת את ספר במדבר, שב הכתוב ומדווח במדויק על כל כברות הדרך ועל כל התחנות, ממצרים ועד ערבות מואב. רשימה זו אינה זהה למי מקודמותיה, ובוודאי מתבטאת בה מסורת שונה במקצת של סיפור הנדודים. אולם לענייננו חשובים לא כל כך שמות האתרים השונים, אלה שכבר הכרנו מהרשימות האחרות ואלה שעמם אנו נפגשים לראשונה כאן. חשוב הרבה יותר שכאן מתבארת עובדת קיומן של הרשימות הללו. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (לג, 2). אין זה מקרה שהרשימות בידינו, אין זו יזמה מאוחרת, זיכרון עבר מגויס. הפסוק מציג את משה עצמו כמי שמקפיד לכתוב את "מסעי" בני ישראל. הרבה שאלות מעורר פסוק זה. ראשית, מתוך התבוננות בסגנונו המיוחד ראוי לשאול מה אנו צריכים ללמוד מן החזרה והשינוי שבפסוק בין "מוצאיהם למסעיהם" לבין "מסעיהם למוצאיהם". ועוד, מה משמעות הדבר שנאמר כאן "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה"? לבד מרשימת המסעות, נאמר כך רק על דברי האל בהר סיני (שמות כד, 4); על "התורה הזאת" שמשה מוריש ליהושע ערב מותו (דברים לא, 9); ועל "שירת האזינו" שהוא מלמד את העם למען תהיה לו לזכרון עולם (דברים לא, 22). ובכלל, בעיני התפיסה המסורתית, האם לא כתב משה את התורה כולה? ובכן, מה כה מיוחד במידע הגאוגרפי הזה?

נפתח בשאלת הראשונה. הרש"ר הירש בפירושו לפרק זה מציע לראות בהופעתו הכפולה של הביטוי "מוצאיהם למסעיהם" ובשינוי שחל בו בהופעתו השנייה, רמז לכפל הפרספקטיבה של העם ההולך בדרך:

המסע והחניה היו תמיד "על פי ה'" ... כאשר ה' הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא נתכוון שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה' תָּרָה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותו תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות; המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל "מוצאיהם למסעיהם". היפוכו של דבר בעיני העם. בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היתה להם היציאה לתכלית; אחת היא להם לאן יסעו ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל "מסעיהם למוצאיהם".

מזווית הראיה של אלוהים היה בכל רגע במסע, בכל חניה ובכל כברת דרך, משום התקדמות אל תכליתו הרוחנית, הפוליטית והגיאוגרפית של המסע. הם יצאו לשם המסע, לשם התכלית הטמונה בו. קורות חייהם היו "מוצאיהם למסעיהם", נקודות מוצא הבאות לשרת את המסע. ואילו בעיני העם נראו רק הכשלים, ניבטו רק הקשיים, חסרונות מצבם, אי השלמות של המקום בו חנו. בשביל ההולכים במדבר הייתה היציאה תכלית לעצמה. חייהם היו שרשרת של תלונות וכך היו כל "מסעיהם למוצאיהם", מסעות שכל עניינם היפטרות מהקשיים הכרוכים בנקודת המוצא שננטשה.

נשוב אל השאלה האחרת, מדוע כה חשוב שהרשימה הזו תיכתב, שכל פרט בה יישמר? הפסיקתא מבקשת לעגן עניין זה בחשיבות שראוי לייחס להבנת ההיסטוריה של דור מיוחד זה לרבדיה ולמאורעותיה. "מפני מה נכתבו המסעות? כדי שיהו יודעים ישראל מה נסים נעשו להם. והיכן הרגיזו והיכן קבלו המצות" (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב], במדבר, פרשת מסעי, קמא ע"א). דור יציאת מצרים הוא דור מכונן ולימוד מעמיק של קורותיו הוא בעל חשיבות עליונה. ואכן, חשוב לדעת לא רק מה היו הנסים, אלא גם מה היו המצוות, ולא פחות מכך – הכישלונות הנוראים. לכל אלה חשיבות חינוכית עליונה. רבינו בחיי, בעקבות קו מדרשי אחר, מציע שהדגם של יציאת מצרים לפרטיו ולדקדוקיו הוא זה שיתקיים גם באחרית הימים.

הגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר. (רבנו בחיי, פירוש לבמדבר לג)

את כפל המשמעות הזה – ההיסטורי, מזה, והעתידי, מזה – הוא מעגן גם בכפל הביטוי שעמדנו עליו וגם בהופעה הכפולה של המסעות: "לפי שכבר התחיל להזכיר 'אלה מסעי' על המסעות לשעבר, על כן אמר 'ואלה מסעיהם' לעתיד ביציאה שנייה". המשמעות החינוכית של הרשימה טמונה, לפי רבנו בחיי, לא בהבנת ההיסטוריה כשלעצמה, אלא ביכולת להתכונן לרגעי השיא הצפויים לנו בעתיד, למהלכה של הגאולה האחרונה.

*

בין לבין, בין המסע המיתולוגי ההוא של יציאת מצרים לבין המסע העתידי של הגאולה האחרונה, משתרעת היסטוריית המסעות של עם ישראל. עמים רבים נדדו, וכבר המקרא יודע היטב שלא עצם עובדת הנדודים היא המייחדת את ישראל. אולם עם ישראל, בניגוד לעמים אחרים, שב ונדד, שב ויצא למסעותיו לאורך כל דרכו ההיסטורית. הוא מספר את תולדותיו כתולדת המסע הכפול אל ארצו בימי האבות, ושוב בימי ראשיתו של "עם בני ישראל"; הוא הוגלה לאשור ולבבל וחלקו שמר על ייחודו עד כדי שצוררו הגדול, המן, נאלץ לומר בחמת זעמו: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר ג, 8); חלקו יצא מחדש לדרך ושב אל ארצו מצויד בזכות שהקנתה לו הצהרת כורש; הוא יצא אל כל רחבי הממלכות ההלניסטיות והאימפריה הרומית; הוא נדד לבבל ומשם לצפון אפריקה ולספרד; הוא יצא למסעותיו לגרמניה, לפולין, לרוסיה; הוא נדד להודו ולתימן; הוא היגר בהמוניו אל העולם החדש. והוא יצא למסע הגדול אל הארץ האמורה להיות בית חייו.

המסע הזה היה אמור להיות שונה ממסעות הגלות הרבים. לא מקלט לילה, לא תפוצה חדשה, אפילו לא מדינת-זהב הייתה מטרתם של המהגרים הללו. ביסוד המפעל הזה לא עמדו "מסעיהם למוצאיהם", יציאה ממקום ששוב לא ראוי, או אי אפשר לנו לחיות בו; אלא "מוצאיהם למסעיהם", מסע שכולו תכלית. הרבה הרבה אמונה, הרבה נחישות תלו דורות במסע הזה. הוא היה אמור להיות המסע האחרון, מסע הגאולה הארצית, מסע ההתיישבות, מסע הבניין וההיבנות. זה היה יסוד התקווה; זה היסוד לעומק החרדה והספקות המחלחלים בנו.

המסע הזה עומד כיום במבחן העליון שלו. האיומים מחוץ קשים, כשם שהיו ברגעים רבים אחרים. אנו נתבעים לעמידה איתנה, לסבלנות, לסיבולת, לרצון חיים, לידיעה שהרוצה בחיים באמת חייב להיות נכון להיאבק עליהם. אנו נתבעים לתת יד בעת צרה למי שהאלימות המופנית אלינו פגעה בהם באורח מיידי, ערערה את תשתיות חייהם, נטלה את כוחם להתמודד. אבל קשים מהם האיומים מבית. ההשחתה, הגזענות, הלאומנות הבוטה והאלימה, אובדן הסולידריות והשאיפה לצדק חברתי, התפוררות המנהיגות הרוחנית והשחתתה. "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ", אנו קוראים בחלחלה בהפטרת פרשתנו (ירמיהו ב, 8). אבל איננו מוכנים לוותר, איננו מוכנים להיכנע לרֶשע. אנו תובעים מעצמנו להמשיך בכל כוחנו במסע הגאולה.

והרי זה מה שלמדו אותנו פרשנינו בעניינה של רשימת המסעות שכתב משה. חיוני שנבין את ההיסטוריה שלנו, מה היו רגעי הגדוּלה ומה היו הכישלונות הנוראים; מה היא המִצווה שצוּוינו והיכן כשלנו בקיומה; מה הניסים שראינו ומה הלקח שלמדנו. ויתרה מכך, חובה עלינו להאמין שעניינו של לימוד ההיסטוריה אינו העבר לבדו, אלא העתיד. זו דרך הגאולה הנפקחת לנו, אלה המכשולים החיצוניים והפנימיים ששומה עלינו להתמודד עמם. אלה המסעות המצפים לנו. האם נדע לעשות זאת? האם נצליח לגייס את כל כוח האמונה למערכה זו? האם נעז להתפקד במעשינו ובהכרעותינו למחנה הבונה והנאבק לצדק ולשלום? האם נהיה ראויים שיתקיימו בנו דברי הנביא, שבהם מסתיימת הפטרת פרשתנו כמנהג הספרדים:

אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד. וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ (ירמיהו ד, 1-2).

שבת שלום