הדרשה השבועית

בלק

מה, טובו?!

הרבה פרופ' דליה מרקס

 

מוקדש לתלמידותיי ולתלמידיי בהיברו יוניון קולג'

שאתם אני שמחה ללמוד את הטקסטים הללו

 

שלוש פעמים קורא בלק לנביא בלעם לקלל את ישראל, ושלוש פעמים ועוד פעם אחת מברך בלעם את ישראל. נלקח לקוב - ובירך. אולם בעוד שבפעמיים הראשונות שם ה' את דבריו בפי הנביא ומורה לו מה שיגיד, הנה בפעם השלישית מביט הנביאבישראל "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (במדבר כד, 2והוא נושא באופן ספונטני נאום נמלץ רווי ברכות.

הפסוק הראשון בברכתו השלישית של בלעם, מיד לאחר הפתיחה החגיגית הוא:"מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שם, 5), בשורות הבאות נעסוק בפסוק זה ובשימושים (המפתיעים) שנעשו בו.

יעקב וישראל חד הוא?

הכינוי הכפול, "יעקב" מזה ו"ישראל" מזה, מופיע שש פעמים (בפרק כג בפסוקים, 7,10, 21 ו- 23, ובפרק כד בפסוקים 17-19) בנאומיו של בלעםאמנם ניתן לשער שהחזרה נעשתה לשם תפארת מליצת השיר, אבל הפרשנות המקובלת לכפילותהגרסה היא שלפנינו חלוקה היררכיתכשם שיעקב אבינו קיבל את שמו הראשון בשל תכונותיו העקבוביות (בראשית כה, 26), ואילו את ישראלשמו החדש, הוא מקבל הודות לכך שעמד בכבוד במאבק עם ה"איש" הפלאי: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל  כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב,29)כך גם עם ישראל הנו מיצוי וזיקוק של יעקב. ואולי ישראל הוא שם העם ה"יעקובי" לעתיד לבוא.

פירוש אחר שניתן לכפילות של יעקב וישראל הוא מגדרי. בפעם האחת פונה בלעם אל הנשים ואחר כך[!] אל הגברים. זאת ניתן ללמוד ממדרש על הציווי של האל בהר סיני: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם" (שמות יט, 3-4). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל נדרש הכתוב כך: "'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב'—אלו הנשים; 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'—אלו האנשים" (מכ"י, יתרו, בחודש, ב). מדרש זה עומד בבסיס השם "בית יעקב" של המוסדות החרדיים לחינוך בנות, שהקימה שרה שנירר לפני כמאה שנה.

רבים מביאים את המדרש הזה כעדות לכך שהנשים נכללו בברית סיני, וכי תשומת לב ממוקדת ניתנה לחלקן של הנשים בה. ואכן רגישות זו ראויה לציון, אלא שבאותה מידה, אפשר להיות מוטרדים מכך שבשל הבחנה זו הנשים אינן נמנות לכאורה בין"בני ישראל". ואף המדרש במכילתא שבא מיד לאחר מכן מלמד שלפחות לפי חלק מהדעות יש חלוקה בסוג ההתגלות: "דבר אחר, 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב'—אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים; 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'—ותדקדק עמהם ואמור להם" (שם). הנשים ישמעו בלשון רכה ורק את עיקרי הדברים, ואילו האנשים יזכו (יחויבו?) ללמוד את דקדוקי המצוות. הכללת הנשים יש כאן, יחס שיוויוני לאו דווקא.

אוהלים ומשכנות חד הם?

כיוצא בשאלה על הכפילות בכינוים יעקב וישראל, כך גם לגבי אוהלים ומשכנות. גם כאן עולה השאלה האם לפנינו חזרה פואטית, או שכל אחת מן המילים יש בה תוכן אחר, ואולי המצאות שתיהן זו ליד זו מציינת תהליך. לעומת משכנות, שהם בתי קבע,אוהלים הם בהגדרתם בתי עראי. היה מי שסבר שהנביא מברך על המצב הקיים, שאותו ראה בעיניו: "מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב" ומיד ממשיך בברכה, ייחול או נבואה על העתיד לבוא, לכשישתכנו ישראל בארצם: "מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". נציין כי באמירת פסוקי "מה טובו" שתידון להלן, משובצים לא פחות מששה ביטויים המורים על מקום בהקשר של קדושה: מלבד "אהליך" ו"משכנותיך", נמצא בפסוקים הבאים גם את "ביתך", "היכל קדשך", "מעון ביתך" ו"מקום משכן כבודך".

אולם האוהלים והמשכנות פורשו גם כשני המוסדות היהודיים המרכזיים: האוהליםהם בתי המדרש והמשכנות - בתי הכנסת. כך למשל במדרש לקח טוב על הפסוק דנן: "'מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב'—אלו בתי מדרשות; 'מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'—אלו בתי כנסיות". ולמעשה כבר בפירוש לפסוקנו המיוחס ליונתן נאמר: "כמה יאוון הינון בתי מדרשיכון במשכנא די שמש בהון יעקב אבוכון וכמה יאי הוא משכן זמנא דמייצעא ביניכון ומשכניכון דחזור חזור ליה בית ישראל" (תרגום: כמה יאים הם בתי מדרשיכם במשכן ששימש בהם יעקב אביכם, וכמה יאה הוא משכן הזמנים שנמצא בינותיכם, ומשכנותיכם שסביב סביב לו, בית ישראל" (וראו גם בבלי סנהדרין קה, ע"ב).

אם כן, לפחות קו פרשני אחד, ראה בפסוק ניסיון לכלול את כל הציבור, גברים ונשים ואף לתחם את מוסדות הציבור העיקריים של עמנו—בתי כנסיות ובתי מדרשיות.

הנביא הזר בלב הסידור

בשני התלמודים נמסר שהיה מקום להכליל את ברכתו של בלעם ולאומרה במסגרתקריאת השמעבתלמוד הבבלי נאמר בשם רבי יהודה בר זבידא: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" (ברכות יב, ע"ב), ובירושלמי אף נאמר בשמו: "בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום!" (י' ברכות א, ה). אותה קללה שהפכה ברכה בפיו של הנביא הזר ראוי היה לה להיכנס אל קודש הקודשים של תפילות ישראל, אל תוככי קריאת השמע!

הסיבה שאין קורין אותה, אינה אלא טכנית בלבד: "שלא להטריח על הציבור" (שם).

על אף שברכת בלעם לא נכנסה לקריאת שמע, הפסוק שלפנינו מצא לו מקוםבסידורים רבים, והוא נאמר בתחילת התפילה, ופסוקי תפילה חגיגיים מצטרפים אליו:

מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד ה).

וַאֲנִי בְּרב חַסְדְּךָ אָבא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶלהֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ (תהלים ה, ח)

ה' אָהַבְתִּי מְעון בֵּיתֶךָ וּמְקום מִשְׁכַּן כְּבודֶךָ(שם כו, ח)

וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה אֶבְרְכָה לִפְנֵי ה' עשִׂי(על פי תהלים צה, ו)

וַאֲנִי תְפִלָתִי לְךָ ה' עֵת רָצון אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ (שם, סו, יד)

 

"מה טובו" מופיע כבר בסידור רב עמרם גאון (סוף המאה התשיעית), בתשובות גאונים ובמחזור ויטרי. הוא אינו מופיע אצל הרמב"ם. מבין הסידורים בני זמננו נעדר 'מה טובו' מסידורי עדות המזרח ומן התכלאל - הסידור התימני.

הפסוקים הללו כולם דוברים בלשון יחיד; זאת אולי כי הם מציינים את המעבר של היחיד אל רשות הכלל. במקרה אחד אף שונה פסוק מלשון רבים ללשון יחידבמקום "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהלים צה, 6), נאמר בסידורים: "וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה ...". הפעלים בפסוקי "מה טובוּ" מלווים, אם כן, את רגע המעבר מרשות הפרט לרשות הרבים, את המעבר אל העמידה בפני האל כחלק מתוך קהל המתפללים בבית הכנסת; כמו באו להזכיר למתפללים שגם כאשר הם מצטרפים אל הכלל, אל להם לשכוח את עצמיותם וייחודם.

הפעלים בקטע זה בנויים בסדר המדגים את תהליך התפילה – החל בהגעה לבית הכנסת–"אבוא", ממשיכים בפעולות שנעשות בו–"אשתחווה", "אכרעה", "אברכה", ומסיימים בתחינה להתקבלותהּ של התפילה, בקריאה "ענני". בכך משמש "מה טובו" מעין קדימון לתפילה שאליה נכנס המתפלל, או רשימת ראשי הפרקים שלה.

דרך אחרת להבין את בחירת הפסוקים היא שהם מכילים התיחסויות נפשיות שונות לעניין התפילה ולעבודת האל: יראה ("אֶשְׁתַּחֲוֶה... בְּיִרְאָתֶךָ"), אהבה ("אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ"), הכרת טובה ("וַאֲנִי אֶשְׁתַּחֲוֶה וְאֶכְרָעָה אֶבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשִׂי") ותקווה ליחס דיאלוגי עם האל ("עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ"). (וכבר עמדתי על עניין זה בספרי: דליה מרקס, בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה, תל אביב תש"ע, 65-63).

"אז יאמרו בגוים..."

המעבר החד בין הכוונה לקלל ובין הברכות הנשגבות שנאמרו בפועל גרם לרבים לחשוד שברכתו של בלעם אינה אלא גילוי חיצוני לקללות שאצר בלבו:

אמר רבי יוחנן: מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות:"מה טובו אהליך יעקב", לא תשרה עליהם שכינה: "משכנותיך ישראל" (בבלי סנהדרין קה, ע"ב).

מסיבה זו, בין היתר, התנגד המהרש"ל (ר' שלמה לוריא, פולין, המאה ה- 16)לאמירתו של הפסוק עם הכניסה לבית הכנסת (שו"ת המהרש"ל סימן סד). אולםרבים ייחסו דווקא תום לב לדבריו של בלעם, ולו רק כי הוא זה שקרא: "מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד, 9), שהייתה חוזרת אל בלעם לו התכוון לקלל...

הראייה להבנת דבריו של הנביא כברכה היא כאמור, הכללת הפסוק דנן בנוסחיםרבים לתפילה, ודווקא ברגע המיוחד של הכניסה לבית הכנסת. ומצד עצמם, מוסרים חכמי שני התלמודים, הם היו ראויים להיכלל אף בקריאת שמע.

במזמור המפעים על שיבת ציון (שהיה מי שהציע לבחור בו כהמנון למדינת ישראל), אנו שומעים את העדות של הנכרים על קורות עמנו: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהלים קכ"ו, 2). ההערכה הזו היא חשובה, כי רק עתה,למשמע הדברים, יכולים שבי ציון להעיד על הנס שנעשה להם: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (שם, 3). קולם של ה"גוים" כאן הוא חיוני לתובנת העם. כך גם בברכת בלעם.

ניתן למצוא אירוניה מסוימת בכך שדווקא מי שניבא על ישראל: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, 9), מוכיח בעצם נבואתו השלישית, שנבואתו הקודמת (שיש להבינה כברכה או, שמא – כקללהאינה מתקיימת. ישראל אינו שוכן לבדו, ואם חפץ חיים הוא עליו לקחת בחשבון גם את ה"גוים"!

 

לא קם נביא כבלעם?!

והנה במדרש התנאי לספר דברים, ממש בסיום הכרך ובהקשר של הפסוק העומד על ייחודו של משה: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" (דברים לד, 10), נאמרים דברי שבח מופלגים על בלעם:

"וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם.

ואיזה זה? זה בלעם בן בעור! (ספרי דברים, שנז, י).

 

אמנם המשך המדרש מקהה מעט מחודו של הטיעון על עדיפותו של בלעם על משה,ואמנם יש בספרות ישראל גם קו פרשני הרואה בבלעם קוסם ומוצא דופי בדבריו. אולם עצם ההשוואה בין אדון הנביאים של עם ישראל ובין הנביא הנכרי שנשכר בידי מלך נוכרי כדי לארר את ישראל מלמדת וחריפה.

ולא רק באוהלי המדרש אלא גם במשכנות התפילה, לא דבר פעוט הוא שאנו זוכים לחזור בתפילותינו על ברכתו של נביא נוכרי - ודווקא כזה שבא לקלל, התמלא ברוח אלוהים ונמצא מברך, ודווקא ברגע המעבר של היחיד אל בית הכנסת ואל תפילת הציבור.