הדרשה השבועית

מקץ

"וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם"

עדנה מזור

יוסף, הבן שיעקב אוהב יותר, זה אשר מעורר את כעסם של שאר האחים, נמצא במצרים. עוד כשהיה בבית אביו, בפרשה הקודמת, נשלח אל מקום המרעה כדי לראות "אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן". יוסף מחפש את אחיו, כך הוא מסביר לאותו איש המוצא אותו תעה בשדה ואומר "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". האחים ראו את יוסף מתקרב, "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ". כשהם מדברים ביניהם, הם מתייחסים אליו כאל "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה". הם לא התייחסו אליו כאחד מהם, הם רצו להמיתו, הם לא הכירו בו כאחיהם. והשרש ה.כ.ר ממשיך ומופיע בפרק ל"ז כאשר האחים מביאים את כותנתו של יוסף אל אביהם ושואלים "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי... "(בראשית ל"ז י"ד-ל"ג).

והנה יוסף במצרים, פותר חלומות בכלא ולאחר מכן את אלה של פרעה, עולה לגדולה בחצרו של המלך "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ"; ואלו משפחתו אשר בכנען סובלת רעב. מצוקה כלכלית זו מביאה את האחים למצרים. אין זו הפעם הראשונה שכך קורה בתורה – גם אברם בשעתו ויצחק אחריו נהגו באותה דרך. מצרים היא הפתרון לבעיות בצורת ורעב כשהן קורות בכנען. כשמגיעים האחים למצרים הם מגיעים אל מי שאחראי לאספקת המזון במצרים – אל יוסף. "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם". הוא מכיר אותם, הוא מזהה בהם את אחיו, אך הוא בוחר להתנכר. והכתוב חוזר ואומר "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". כקודם כך גם הפעם – הוא זה שיודע שאחים לפניו, אך הם אינם מצליחים לראות בו את אחיהם. "וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" . (שם מ"ב ו'-ז'). כאן רק מתחילה מסכת של התעללות של יוסף באחיו.

ונשאלת השאלה – מה קרה ליוסף בכל אותן שנים בהן היה במצרים, בשנים בהן תפס את מקומו כמשנה למלך וגידל את זקנו אשר, על פי דעת הפרשנים, בגללו לא הכירו אותו אחיו? הרי הוא ידע שהשאיר מאחור אב אוהב ודואג. סביר שכעס על אחיו, אבל מדוע ההתנכרות הארוכה הזו מאביו? הרי בקלות יכול היה להביא לידיעתו כי הוא, יוסף בנו האהוב, חי.

יוסף נמצא בנכר. הוא מתנכר. הוא אינו מכיר. הוא מעדיף להתערות במקומו החדש, לשים את העבר מאחוריו, לקבל עליו תרבות חדשה, לשאת את אסנת בת פוטי פרע כהן און לאשה. לילדיו הוא קורא מנשה –"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ויש הקוראים זאת במשמעות של שם את בית אביו וכל הרע שקרה אותו שם בתהום הנשיה, במקום של שכחה. ולבנו השני קרא אפרים – "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי", מתוך הכרת תודה על הטוב שקרה לו בארץ הנכריה. האחד מדבר על העבר, השני מסתכל קדימה, אל החיים החדשים (שם מ"א נ'-נ"א).

כאשר יורדים בניו של יעקב בפעם השניה למצרים ואיתם בנימין, אומר להם יעקב: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה" (שם מ"ג י"א). פירש ר' נחמן מברסלב את הפסוק הזה ואמר: "קחו לכם זמר מארץ ישראל, ניגון מן הארץ. והיה, כאשר תגיעו למצרים, תנגנו לעצמכם את הניגון הארץ-ישראלי ותזכרו מאין באתם ומה היא ארצכם מולדתכם". ור' אהרון מקרלין אמר: "ידע יעקב אבינו, שהדבר היחידי שיהודי יכול להתעודד בו בגלות – הוא ניגון". אבל נראה שיוסף בחר שלא לזכור את אותם ניגונים מבית אבא. הוא התנכר למה שפעם הכיר.

הירידה הזו מן המולדת בחיפוש אחר פתרון כלכלי היא דרך חיים הנהוגה גם היום. העולם פתוח וחופשי, ואל לנו לשפוט אנשים על בחירתם, אך חשוב כי כל מי שבוחר בדרך זו יזכור כי "הירידה נעשית בדרך חלקה, אך יציאת מצרים – קשה כקריעת ים סוף קל להיסחף אל הגלות, אבל קשה הדרך עד שיוצאים ממנה", דברי הרב שמואל אבידור הכהן (בספרו 'לקראת שבת' עמ' 42). חשוב לזכור את הניגון, כדי שלא תאבד זהותנו לגמרי.

את פרשת 'מקץ' אנחנו קוראים בשבת חנוכה, החג שראשיתו במאבק בין יוונים – מתיוונים - יהודים. התיוונות ישנה גם בימינו, או שמא נקרא לה אמריקניזציה, או גלובליזציה – כך או כך חד הם. אין אנו רוצים בהסתגרות, אין אנו רוצים בהתבדלות. תרבות העולם הגדול היא גם תרבותנו, אך יש לנו משלנו. חשוב שנזכור מי אנחנו, מהו הניגון שלנו, מהו הניגון שנרצה להעביר הלאה. גם אם נלך לארץ רחוקה וייטיב עמנו גורלנו – לא משם באנו. התנכרות וזרות אינן פתרון. בסופו של דבר יבוא מי שיזכיר לנו – אם יהיו אלו האחים או יהיה זה שונא מבחוץ.

וכשהכיר יוסף את אחיו אולי חזר והכיר גם את עצמו. אז גם יכול היה להביא אליו את אביו, ויחד ודאי נגנו את הניגון המשותף.

חג אורים שמח.