הדרשה השבועית

וישב

פרשת וישב - יוסף ואחיו

הרב בנג'י גרובר

פרשת וישב פותחת את המסכת המפורסמת הידועה בשם 'יעקב ובניו' או גם 'יוסף ואחיו'. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: ובהמשך: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו (בראשית ל"ז ג'-ה' ח'). וישנאו, ויוסיפו עוד שנוא אותו, ויוסיפו עוד שנוא אותו – שנאה רבה יש כאן מצד האחים אל יוסף. בהמשך, שולח יעקב את יוסף לבדוק את שלום אחיו. יוסף יוצא לדרכו ולא מוצא את אחיו מיד – "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ.וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (שם, ט"ו).

סיפור תמים זה מעורר תמיהה מסוימת. מה ראתה התורה, שלא מרבה בתיאורי צבע ואווירה, להקדיש שלושה פסוקים לתיאור אפיזודה כה שכיחה? וכי מי מאיתנו לא נזקק אי פעם לעובר אורח שיסייע לו למצוא את דרכו?

הרשב"ם נדרש לשאלה זו ומשיב: "להגיד חשיבותו של יוסף נכתב הדבר, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצא את אחיו בשכם, אלא ביקשם עד שמצאם, ואע"פ שהיה יודע שמתקנאים בו הלך וביקשם כמו שאמר לו אביו 'והשיבני דבר'." כלומר - הדבקות במשימה.

הפסוק אומר אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. על פי מילון אבן שושן חפש – פירושו השתדל למצוא. לעומת בקש – שפירושו, חפץ, רצה, התאווה.

'מחפש' לא כתוב אלא 'מבקש', כאשר האחים מפנים לך עורף ונוסעים מן האחווה, חדורי שנאה ואכולי קנאה, ואילו עליך הוטלה המשימה לראות את שלומם ואת שלום צאנם, הם רבים ואתה יחיד, הם חזקים ואתה נער זקונים, כאן לא מספיק שתשתדל, כאן צריך שתחפוץ, שתתאווה.

התורה מביאה סיפור זה כי עיקר המפגש נעוץ בדיאלוג, הנוגע ללב, שבין השניים. יש לשים לב לעובדה שלא יוסף הוא היוזם את השיחה ושואל היכן אחיו, אלא דווקא האיש האלמוני הוא הפונה אליו ושואל: מה תבקש?

מצוקתו של יוסף ניכרת אמנם מעצם תעייתו בשדה, אך אפשר שארשת פניו מעידה על כך, ובשאלתו של האיש 'מה תבקש?', טמונה שאלה עמוקה יותר – 'מה מעיק עליך?'.

התשובה של יוסף 'את אחי אנכי מבקש' נשמעת על פניה מגוחכת משהו. וכי סבור יוסף שאותו איש אלמוני שנקרה בדרכו מכיר אותו ויודע מיהם אחיו? האם לא היה ראוי לפחות לתת בהם סימנים ולומר דרך משל – עשרה אנשים הרועים את עדרם במקום זה אני מבקש?

הביטוי הנרגש: "את אחי אנכי מבקש" – מסגיר – לפי מיטב הכרתי – את סערת הרגשות אשר בלבו של יוסף.

יוסף היה ער – ללא ספק – לקנאה ולשנאה שקננו בלב אחיו כלפיו, בעקבות העדפת אביו אותו על פניהם ובעקבות חלומותיו ודבריו; ואפשר שבעצם הענותו הנלהבת - "הנני!" לבקשת אביו לשאול לשלומם, מונח הרצון לפתוח דף חדש של ריצוי ופיוס עם אחיו.

מעניין שלאורך כל פרק ל"ז האחים מכונים 'אחיו' ואילו הוא אינו מכונה 'אחיהם', אלא רק כאשר יהודה משכנעם למוכרו. יש צורך להטות אוזן רגישה ולהאזין לצליל הבכי הכבוש העולה מהמילים הפשוטות האלה של יוסף – הנער בן השבע עשרה – העומד בלב השדה בין הר גרזים להר עיבל, הרחק מבית אביו, והרחק עוד יותר מלב אחיו, וקולו רועד ומתייפח: "את אחי אנכי מבקש" וההרים עונים לו כהד: …אחי…אחי…אחי…

קריאתו הנרגשת של יוסף, המבקש את קרבת אחיו, היא אפוא המסר המרכזי העולה מסיפור 'שולי' זה, ומסר זה מועמד בתורה במכוון בהקבלה ניגודית חריפה להתנכרות האחים אליו כמסופר בפסוק הבא:"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (שם, י"ח).

יש כאן קירבה וריחוק. יש רצון להתקרב, אך נוצר ריחוק. יוסף מבחינתו רצה את אחיו, את הקשר איתם. הוא מבקש את קרבתם בסיפורי החלומות ואחר כך בבואו לחפשם בשכם.

אבל, הדרך שבה הוא מתקשר איתם היא אולי הבעיה. יוסף תיקשר עם אחיו ועם העולם בצורה מתנשאת שהפכה אותם לאויביו. ויתכן שהוא כמעט ולא היה מודע לכך.

ואני שואל: האם זה הובן להם? ליבו של יוסף אולי נקי, אך האם זה נראה לאחים?

בספר משלי (ג' ד') נאמר – "וּמְצָא-חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם."

ובספר זכריה (ח' ט"ז) – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם"– או בשפה מודרנית, על הצדק להיראות ולא רק להיעשות. ואני חושב שהצדק לא צריך רק להיראות, אלא הוא צריך להיות מובן לצופה מהצד. ורבים הם הצופים בנו, כתנועה.

אין זה מספיק לרצות או לחשוב על קירבה בין אחים, בין אנשים שונים, בין עולמות שונים. הדרך חשובה מאוד, גם כאשר נדמה לנו שאנחנו מאותה משפחה. יש לנו חלומות, אבל האם הם מובנים לאחרים? לפעמים הדרך בה אנו מעבירים מסר עלולה לחבל ברצון הטוב, ובהבנת הצד השני את מה שאנחנו מנסים לומר. אנו כתנועה מצהירים שיש לנו מסר ועקרונות אשר עשויים לעניין אנשים נוספים, אך האם יש לנו דרך טובה הברורה לנו ומובנת גם לאחרים?

בספר ויקרא (כ"א א') נאמר - אמֺר אל הכֺהנים בני אהרֺן ואמרת אליהם..."

במדרש ויקרא רבה נאמר על פסוק זה – "...כך העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם - אמירה אחת דיה להם, שנאמר: בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא, וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא- בגזירת הנעורים בא הדבר ובמאמר הקדושים באה המשאלה, כלומר, במאמר אחד. - אך בני האדם, התחתונים, שיש בהם יצר הרע - הלוואי לשתי אמירות יעמדו."

במדרש זה אין חז"ל מלמדים אותנו את חובת החינוך או ההסברה, אלא את אופן החינוך או ההסברה. יש צורך בשתי האמירות – אמור ואמרת, לא ככפל לשון בלבד, אלא כמציינות אופן שונה ובעלות מטרה שונה.

כאשר מעוניינים לחנך את האדם ולעצב את דמותו לא די בהשמעת ידיעות ומושגים חדשים בפניו. שכן, לכל אדם יש השקפות, דעות ומערכת מושגים משלו, וכאשר הוא שומע מחשבות ודעות חדשות, אשר אינן תואמות את אלו שלו, הרי שלעיתים שמיעתו תהיה פיזית בלבד ולא תהיה הפנמת הדברים, ולעיתים ינתב את הדברים ששמע לתוך מערכת המושגים שלו. דברים הנאמרים על ידי פלוני נקלטים אצל כל שומע באופן אחר, כפי שהוא רואה את הדברים, על פי דרכו.

השפעה על אדם או עזרה בבניית אישיותו מצריכות אמירה מקדימה, אמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור אל האדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.

בחסידות יש התייחסות לאותה "אמירה ראשונית", לפתיחת הלב. כאותו סיפור על חסיד, אשר חזר מהרבי שלו וסיפר לידידו, שדבריו של הרבי היו יוצאים מן הכלל, וכולו היה התפעלות מהדברים ששמע. כששאלו ידידו מה אמר הרבי, השיב: וכי מי יכול להבין את הרבי?! אמנם לא ידע אותו חסיד מה שמע ולא הבין מאומה, אך ליבו היה פתוח לשמוע.

קריאתו המהדהדת של יוסף את אחי אנכי מבקש... – זו הקריאה הראשונה.

רק לאחר שהצליחה האמירה הראשונה, יש מקום לאמירה השניה - ללימוד ולידע. רק אז, לאחר שהוא בא אל לב פתוח ואל אוזן קשבת וצמאה, הוא נקלט. או אז, חודרים הדברים כמכלול אל כל יישותו, בונים אותו ומפתחים את אישיותו.

הרוצה לחנך ולהשפיע, הרוצה להתחנך ולהיות מושפע, צריכים לדעת את יסוד שתי האמירות. מי שכל ידיעותיו והשקפותיו משולבים באישיותו, הרי שבכל דרכיו ניתן להבחין בהלך מחשבתו, בדרכו המוסרית, בהשקפת עולמו. דברים שכאלו הנובעים ממנו באופן טבעי והיוצאים מליבו, ייכנסו אולי לליבותיהם של אחרים, המחכים אף הם לקלוט ולהיבנות.