הדרשה השבועית

ויצא

סיפורן של בלהה וזלפה

הרבה גילה קן

"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (בראשית ל' ג'). פסוק זה מתמצת את התהומות אליהן נפלה רחל, בתוך מערכת היחסים הסבוכה שנוצרה בינה ובין לאה ויעקב. האחות היריבה יולדת בקלות וללא הרף, והאיש המאוהב נראה אדיש לכאבי העקרות שלה. בתרבות שבה אישה, ככל הנראה, נמדדת ביכולתה ללדת, רחל מרגישה כמו כלום. פשוט כלום. והיא רוצה למות.

והנה גם כשבאתי לכתוב על זלפה ובלהה, אני, כמו רוב המסורת היהודית לפני, מדברת על לאה, רחל ויעקב.

מדוע זלפה ובלהה מקבלות מקום קטן כל כך בתרבות שלנו? האם הסיפור בבראשית יכול ללמד אותנו משהו על הגורמים להתעלמות הזו?

שתי השפחות ניתנות ליעקב כרחם חלופי, על ידי גבירותיהן. מדוע אי אפשר לקבל את דברי הכתוב שהן באמת ניתנו כנשים? בעיקר מכיוון שהילדים לא נחשבים ילדיהן. לאה ורחל הן שנותנות לבנים את שמותיהם והן אלה שלוקחות עליהם בעלות - "וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן..." (בראשית ל').

הרעיון לתת את השפחה לבעל, ולקחת את ילדיה כשלך, לא חדש בתורה. שרי כבר ניסתה את זה, ללא הצלחה מרובה. אולם לעומת סיפורה של שרי, כאן נוסף לנו הביטוי "ותלד על ברכי", כלומר, מתוארת קרבה גופנית מוזרה בין הנשים האלה. כאילו האחת מנסה להיות השניה, או כאילו האחת מנסה להעלים את רעותה.

וזה מצליח. בלהה באמת יולדת שני בנים ורחל נותנת להם את שמותיהם, ובאורח פלא נפתח רחמה של רחל וגם היא יולדת פתאום בנים.

אבל לסיפור הזה אין סוף טוב.

הפיכת זלפה ובלהה לכלי הולדה מעלימה את האנושיות שלהן. הדפוס הזה הופך ברור יותר כשאנחנו שומעים בהמשך הספר על כך שראובן שוכב עם בלהה "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ה) (כדאי לשים לב לכך שיעקב לא מגיב, לטוב או לרע). פריצת הגבולות הזו מוכרת לנו ממשפחות שמתקיים בהן גילוי עריות, במקומות בהם מישהו במשפחה הופך כלי, חפץ, עבור אחר/אחרים במשפחה.

ברגע שנפרצו הגבולות המשפחתיים ונטשטש הגבול בין רחל ובלהה, הם רק ממשיכים להפרץ. לאה, שכבר ילדה בנים, מחליטה גם היא לתת את שפחתה ליעקב, כאילו היא ב"תחרות ילדים" עם אחותה. כמו שיעקב מרבה לו צאן ובקר ועבדים ושפחות, נשותיו מרבות להן ילדים, והנה כל אחד ואחת ותאוות הבצע שלו/ה.

המקרא יודע לספר לנו סיפור נוסף על תינוק שנולד לשתי נשים. בנה של רות המואביה, עובד, נקרא גם בנה של נעמי. ומי שנתנו לו את שמו הן בעצם שכנותיה של נעמי, שיודעות להלל את שתי הנשים ולברך אותן: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם...כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד'). סיפורן של רות ונעמי אינו אידיאלי, מכיוון שגם כאן אנחנו מוצאות כניעה למצבי חיים קשים ביותר של אבדן, שכול ותלות. אולם בסיפור הזה אף אחת מהן אינה מאבדת את שמה. יצירת החיים משותפת לשתיהן מתוך אהבה, וכנראה שנעים לנו ולתרבות שלנו לזכור את המעשה הזה. ובצדק.

אבל זלפה ובלהה נמחקות. המעשה המתואר בפרשתנו שולל מהן את מעשה ההולדה שעמלו עליו, ושולל מהן את הזכות לקרוא לילדים בשמם. פעולה אלימה זו של מחיקה מצערת באופן מיוחד, משום שנעשתה דווקא בתקופה בה לנשים עוד היה כוח. המחיקה הזו נעשתה בצורה חזקה כל-כך, שהיא שרדה עד לימינו; והיא חילחלה גם לרוב סידורי התפילה הליברליים, שתיקנו והוסיפו את שרה, רבקה, לאה ורחל, אך לא את בלהה וזלפה.

סיפורן של זלפה ובלהה משאיר אצלי בעיקר שאלות לא פתורות.

האם את הגר אנו מכירים יותר מכיוון שידעה לברוח ולזעוק לעזרה? מה ניתן ללמוד מכך על אלה שלא מסוגלות או מסוגלים לפרוץ את הדממה שהם מצויים בה?

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה על האופן בו קבוצות מדוכאות מתנהלות בתוך עצמן, ואל מול החברה המצרה את דרכיהן? לאה ורחל חשו, כנראה, שעל מנת להצליח בחייהן הן צריכות לנצל את מי שתחתיהן, אחרת גם הן תאבדנה את מקומן בעולם.

כהפטרה לפרשת "ויצא" הייתי מציעה לפנות לכיוון לא מסורתי, ובמקום לבחור קטע מהנביאים, להביא את פרק ד' מספר רות. גם בסיפור הזה עוד לא מוצעת מהפיכה חברתית כוללת, אבל התנהלותן של הנשים בסיפור מדריך אותנו לכיוון חדש.

שבת שלום!