הדרשה השבועית

שלח לך

הסיפור הציוני של המרגלים

פרשת "שלח לך" מתארת את הדור הראשון במדבר כחסר בגרות ועמוד שדרה לאומי. ככזה הוא אינו יכול להיכנס לארץ ולכבשה. חוסר בשלות זאת באה לידי ביטוי באופן שבו קיבלו בני הדור הזה את המידע שהביאו המרגלים: וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ במדבר יד 2).

תגובת העם הכעיסה מאד את ה' והוא מעניש את העם:

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר (יד 29,32-33).

במשך ארבעים שנה ימות דור יוצאי מצרים. בניו ישלמו על חטאי הוריהם עד מות האחרון שבהם. רק אחר כך יחצו הבנים את הירדן בערבות מואב ויכבשו את הארץ הנכספת.

מה היה בו בחטא המרגלים שדרש עונש כה חמור?

ר' יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, אמר: "על כל החטאים מחל להם הקב"ה. חטאו בעגל ונמחל להם, חטאו במתאוננים ונסלח להם, חטאו במחלוקת של קרח ונסלח להם, ורק עוון זה של המרגלים לא נמחל להם, אלא נגזר עליהם "במדבר הזה ייתמו ושם ימתו". "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות".

כל כך למה? אנו למדים מכאן שלכל עבירות מועילה תשובה הן עבירות שבין אדם לחברו והן עבירות שבין אדם למקום. פרט לזו שאדם חוטא נגד עמו, בה לא מועילים לא חרטה ולא תשובה, שכן נאמר: בחרב ימותו כל חטאי עמי"(עמוס ט).

כשמתבשרים בני דור המדבר הראשון כי לא יזכו להגיע לארץ ישראל, הם מתאבלים מאד, מודים כי חטאו ומביעים חרטה על ליל התלונות הקודם. הם לא הסתפקו בחרטה, חדורי מוטיבציה השכימו למחרת, ומנסים בכוחם הם לכבוש את הארץ, ללא עזרת אלוהים. כשהתברר הדבר למשה הוא ניסה להניאם מכוונתם. צבאות העמלקי והכנעני יצאו לקראתם ובקרב שהתחולל בינם לבין צבא המעפילים מישראל הוכו בני ישראל והובסו עד חורמה. ה' ומשה עמדו בהבטחתם: לא הוגש כל סיוע למעפילים ובמהלך הקרב עמדו על הדם מנגד.

על רקע סיפור זה כתב ביאליק את הפואמה "מתי מדבר". פואמה זו היא מדרש המנוסח כאגדה, המושפעת מאגדת התלמוד הבבלי על "דור המדבר" (בבלי בבא בתרא ע"נ, ב-ע"ד, א). למרות אפיה האגדי אין לראות ב"מתי מדבר" אך ורק מדרש אגדה, שכן היא טומנת בחובה את תמצית מדרש ההלכה של כל המפעל הציוני. פרסומה בירחון "השילוח" באפריל 1902 הרעיש את לבות קוראיה, ובזמן שחלף מאז הצמיחה סביבה ספרות פרשנית רבת היקף.

אוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר-יָקוּץ הַמִּדְבָּר וְנָקֹט בִּדְמִי הָעוֹלָמִים

וְהִתְעוֹרֵר לְהִנָּקֵם בְּאַחַת נְקַם שׁוֹמְמוּתוֹ מִיּוֹצְרוֹ,

וְהִתְנַשֵּׂא לְמוּלוֹ בִּסְעָרָה וּבִנְצִיבֵי הַחוֹל לוֹ יִתְקוֹמָם.

פֶּתַע יָקוּם וּבָעַט בַּיּוֹצֵר וְהֶחֱרִידוֹ מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד...

אָז יִזְדַּעְזַע הַיּוֹצֵר וְזָעַם וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם יִשְׁתַּנּוּ...

פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה

וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –

וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!

וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,

קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,

וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.

הֵם קֹרְאִים:

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אֶת-כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.

וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –

וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"...

וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!

גַּם-עַתָּה – אִם-סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,

כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם!

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! הִתְאַחֲדוּ! הֵימִינוּ!

עַל-אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ –

בִּסְעָרָה!"

"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!

אִם-אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת-יָדָיו

וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא-יָמוּשׁ –

נַעַל-נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!...

לַחֲרָבוֹת! לָרְמָחִים! יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת

אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –

הִנְנוּ וְעָלִינוּ

הֶהָרָה!" – – – –

אם אלוהים לא עוזר לנו, אם הארון לא זז ממקומו - נעלה אנחנו בלעדיו. אם ה' אינו רוצה, או אינו יכול להיות "ה' עזוז וגיבור ה' גיבור מלחמה", נהיה אנחנו דור עזוז וגיבור, דור גיבור מלחמה. אולי ישנה ה' מהחלטתו, ואולי לא, אנחנו נפסוק הלכה לעצמנו. נקבע לדורות הבאים כי אנחנו "ההרה עלינו".

לאחר הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס באוגוסט 1897, רשם הרצל ביומנו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל. המדינה כבר נוסדה, בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה.

חמישים שנה מאוחר יותר, 12 במאי 1948, היה יום גורלי בדרך להקמת המדינה. עם שחר פתח הלגיון הערבי בהתקפה. אף שהמנדט טרם נסתיים, והצבא הבריטי עדיין שהה בארץ, פשטו על גוש עציון הנצור מאות אנשי חיל רגלים ושריון של "הלגיון" ואלפי כפריים חמושים. מנהיגי הישוב עקבו מרחוק, חסרי אונים, אחר הקרב של קומץ יהודים. ביום זה עמד המוסד העליון של היישוב - מנהלת העם - לקבל את החלטתו הסופית אם להכריז על הקמת מדינה עברית בתוך 48 שעות.

מנהלת העם התכנסה על רקע סערות של פלישה מבחוץ ומאבקים מרים מבפנים. אז, באותו היום, הייתה צריכה ליפול ההחלטה על כינון מדינה עברית. "באותו דיון הייתה כרוכה ההכרעה של חיים ומוות לבית השלישי", כתב מזכיר מנהלת העם, זאב שרף.

האירועים הדרמטיים והגורליים ביותר בהיסטוריה מתרחשים לפעמים כשהתפאורה רוגעת ושלוה. מנהלת העם התכנסה בצפון ת"א, ב'בית הקרן הקיימת'. שלושה נעדרו מאותה הצבעה: שניים מ- 13 חברי מנהלת העם היו מרותקים בירושלים הנצורה, והרב לוין שהה בארה"ב.

תחושת הדחיפות והחירום באה לידי ביטוי בדבריו של בן גוריון, שניהל את הישיבה. ידין וגלילי תיארו תמונת מציאות קשה עד מאד. לאויב עדיפות בנשק כבד. כשנטל בן גוריון את רשות הדיבור היה עליו לעשות מאמץ עליון כדי להפיח בטחון ואמונה באותם חברי מנהלה שהיו אכולים היסוסים וספקות. הוא נשא את אחד מנאומיו הגדולים, שילוב של הגיון ברזל ואמונה לוהטת.

באה שעת ההכרעה. להצבעה הועלתה השאלה האם לקבל או לדחות את ההצעה לשביתת נשק שהעלתה ארצות-הברית. קבלת ההצעה פירושה היה דחיית ההכרזה על הקמת המדינה. הידיים הורמו. "ספק אם נקרא אי פעם מנין יהודים להכריע על מהלכה של ההיסטוריה היהודית", רשם אחד הנוכחים. ששה הצביעו בעד , ארבעה נגד והשאר- היסטוריה...

הרצל ובני דורו - מקימי התנועה הציונית, התלבטו האם להמשיך ולחיות בגלות, או לעלות בחומה ולקבוע לדורות הבאים כי אנחנו "דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה"; הם, כמו ממשיכיהם בן-גוריון, שרת וחבריהם, הם יהודים שנתנו לעצמם דרור מחשבתי להשתלב בתוך הרצף הנפלא של "דור דור ודורשיו", ולהציע את הפירוש שלהם לתביעה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

כדאי לשים לב כי המילה 'מעפילים', בה השתמשה התנועה הציונית לתיאור העולים הבלתי לגאליים, טומנת בחובה משמעות הרואית ועומדת בהתרסה הן למנדט הבריטי והן לשלושת השבועות. משמעותה והקונוטציה המצטרפת אליה שונה, בוודאי, מזו של המקרא ושל חז"ל.

ה"שפת אמת", בפרושו לפרשה כתב: לדעתך (רש"י). כי ארץ ישראל היא בבחינת תורה שבעל פה שצריך האדם לעמוד עליה בכוח היגיעה שלו, ולכן כיבוש ארץ ישראל תלוי ברצון בני ישראל עצמם. כנאמר (מטות לב, כב) ונכבשה הארץ לפני ה', הכיבוש שלכם צריך להיות מרצונכם, עוד "לפני ה'", ואח"כ הקב"ה מסכים ומסייע להם. לכן כשמאנו בארץ פגמו בבחירת הרצון, ושוב לא היו יכולים להכנס לארץ".

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן המדבר, ועליו, ורק עליו, מוטלת החובה להחליט אם יפלו פגריו חומרים חומרים במדבר, או שהוא אומר לעצמו "הננו ועלינו" - אמירה שראוי לה שתהיה מלווה במעשה:" ויעפילו לעלות אל ראש ההר".

שבת שלום