הדרשה השבועית

נשא

בין אדם לחברה

הרבה סטייסי בלנק

אני נוסעת, מביתי בירושלים לקהילה בצור הדסה, שבה אני מכהנת כרבה, דרך כביש המנהרות. זה כביש שיש בו מחסום שעובר בשטחים / הגדה המערבית / יהודה ושומרון (תבחרו את השם שנראה לכם נכון). מאה מטר אחרי המחסום בכניסה לתחום הזה, יש שלט בעברית ובערבית. כתוב שם "בכביש כולנו שווים." השלט הזה מטריד אותי – אני מבינה שהכוונה של אלה שהציבו את השלט היא לומר שצריך להיזהר בכבישים ולא להרוג אף אחד, חס וחלילה, לא משנה מה הצבע של לוחית הזיהוי של הרכב שלו. אבל השלט מטריד אותי כי בעיניי הוא גם מצהיר: "חייבים להדגיש שבכביש יש שיוויון – משמע שבכל תחום אחר המצב הוא אי-שיוויון. וזה בסדר."

חלק גדול מפרשת נשא מוקדש לתיאור הקורבנות שהביא כל אחד מהשבטים לרגל חנוכת המזבח במשכן. מתואר מה הביא שבט יהודה, ומה הביא שבט יששכר, וכך והלאה. מתברר שכל שנים- עשר השבטים הביאו בדיוק אותו הדבר -- רגע של שיוויון בתורה. אפשר לומר שהתורה מציבה בפנינו את ערך השיויון, ממנו כדאי לנו ללמוד לשאוף לשיוויון בעם ישראל גם היום.

אבל קריאה של שאר הפרשה מגלה גישות אחרות לנושא. בתחילת הפרשה מופיעה חלוקת משפחות שבט לוי לתפקידים שונים הקשורים בניהול עבודת המשכן, אך ממלאי התפקידים הם רק הגברים בגילאים שבין 30-50 המתאימים לעבודה זו. היא ממשיכה עם ציווי להוציא מהמחנה "כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ". בפרשה זו אנחנו קוראים גם על הטקס המצמרר של ה"סוטה", האישה שבעלה חושד שהיא בגדה בו עם מישהו אחר, שהכהן מוזג לה מים מסתוריים שאמורים להוציא ממנה את האמת כאשר בטנה מתנפחת ורגליה לא נושאות אותה. ובסופה, מדברת הפרשה על התהליך שעוברים איש או אישה שנודרים נדר וכך מוציאים את עצמם מתוך החברה לתקופה מסויימת.

למה כל הנושאים האלה מעורבים יחד בפרשה אחת?

לדעתי, הפרשה הזאת מציגה את המורכבות של חיים בתוך חברה. למה בני אדם כל כך רוצים להשתייך ומצד השני נגעלים מכל הדברים הנוראים שקוראים בחברה?

התשובה שאני מוצאת בפרשה היא שיש מצבים שונים של יחסים בין אדם לבין החברה שלו.

לפעמים אני מרגישה שאני כל כך שייכת ושווה – מצליחה בעבודה, מוזמנת למסיבות, מבקשים את עצתי – אני שווה בין שווים.

לפעמים, אני מרגישה שאני צריכה להוציא את עצמי מהחברה – להתאוורר, לנוח מקצב החיים היומיומיים -- לנסוע לנופש למקום שבו לא אוכל להשתמש בטלפון הנייד או לבדוק דואר – אני נודרת נדר לפרק זמן קצר.

לפעמים אני מרגישה שאנשים בוגדים בי מה שיוצר בי תחושה של חוסר אונים. תחושת הבגידה היא עמוקה וכואבת. בעיוורון זעמי אני זועקת ומקללת, בלי לחשוב על התוצאות ההרסניות והבלתי הפיכות. אני הופכת את האדם האחר – אם הוא באמת אשם או לא – לסוטה.

ולפעמים, אנשים פוסלים אותי לתפקידים מסויימים בגלל מוגבלות פיזיות או תורשתיות שיש לי – אני המצורעת.

הצגת כל המצבים האלה יחד מלמדת אותנו להכיר במציאות המורכבת שנקראת "חיים בחברה." יש מקרים בהם "הולכים עם העדר" וכולנו צבועים באותו הצבע. בו בזמן, יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל, ויש - שמוציאים אחרים מהכלל. כל אחד מהמצבים האלה יכול להרגיע אדם אחד ולעורר אנטגוניזם באדם אחר.

אלה החיים. שיוויון ואי-שיוויון. מי ייתן ובעזרת פרשת נשא נכיר במורכבותם של החיים, נהיה מודעים לטבענו כבני אדם, ונכבד כל אדם באשר הוא.

שבת שלום