הדרשה השבועית

בהר

וקראתם דרור בארץ

הרב פרופ' יהוידע עמיר

אי-שוויון הוא ממאפייניו הבסיסיים של עולם הטבע. יש חיות חזקות וחיות חלשות, חיות מהירות וחיות איטיות. בין מיני בעלי החי יהיו תמיד אלה שיטרפו ואלה שייטרפו, אלה שיתרבו ויתפשטו משום שאזורי המחייה נוחים להם, ואלה שיתמעטו ואולי אף ייעלמו, כששינויי אקלים וסביבה יהפכו את בית גידולם לבלתי ידידותי, לבלתי אפשרי. הוא הדין בקרב בני אותו מין. מבין הגורים שתלד האם, יתפתחו ויגדלו החזקים והעמידים, היודעים לנצח במאבק על הפטמה המזינה ועל המחסה המגן. האחרים יעמדו בסכנת הכחדה. לא הם יעמידו את דור הצאצאים הבא. בתוך הָעדר יימצא תמיד הפרט שיוביל וינהיג, לעולם יהיו המונהגים המשרתים אותו, וכנראה יימצאו גם הפרטים שיידחו, יגורשו, במקרים רבים אף ייכחדו. זו דרכו של הטבע. תורת האבולוציה לענפיה לימדה אותנו שכך, בזכות התוקפנות ואי השוויון, מכוח הברירה הטבעית וההדרה האכזרית של החלשים, מתפתח עולם החי. כך הוא מעפיל לרמות גבוהות יותר של תחכום ושל קיום; כך נשמר הגזע ומתרבים החיים.

כשתרבויות אנושיות מבקשות לכונן בקרבן ערכי שוויון, חירות ואחריות, הן פועלות במידה רבה כנגד הטבע, כנגד הדחפים הבסיסיים ומנגנוני הקיום הטבעיים הללו. זוהי פעולה רצונית, הכרעה רוחנית. שהרי ייחודו של האדם, שכלו, כושר ההמצאה והיצירה שלו, התרבות החומרית והארגון החברתי – כל אלה יכולים גם יכולים לשמש כלים דווקא בהעצמתו של אי-השוויון לממדים שעולם הטבע אינו מכיר; להפיכת התוקפנות למלחמה, ואף למלחמה העלולה להביא קץ על האנושות ועל חלק ניכר מעולם הטבע המוכר לנו; ליצירת מנגנוני דיכוי ושעבוד ששום עדר ושום להקה של בעלי חיים לא הייתה מקיימת. הניסיון להנחיל חירות ושוויון, אחריות וסולידריות, כרוך, אפוא, במאבק, בעמידה אל מול כוחות שכנגד. זהו אתגר תמידי.

אבל זו גם תמצית הקיום האנושי. "האדם מחפש משמעות", לימד ויקטור פראנקל, ניצול השואה שידע להפיק מניסיונו המר וממפגשו עם שפל הרוע האנושי דווקא אופטימיות ואמונה באדם ובאלוהים. "שוב יום אחד לפני מיתתך", אומר רבי אליעזר (אבות דרבי נתן [נוסחא א], פרק טו), משום שברגע המכריע ההוא, כשכל חייך יעברו לפניך, לא תעמוד השאלה כמה גברת על אחרים וכמה כוח ורכוש צברת; תעמוד השאלה מה עשית, מה תרמת, במה את ואתה רשאים למצוא נחמה ומרגוע לנפש. ומכיוון שאין אדם יודע יום מיתתו, ממשיכה השיחה בין החכם לתלמידיו, משמעות הציווי היא לשוב כל יום, להעניק משמעות לכל יום. אכן האדם הא יצור טבע. פועלים בו כל הכוחות המעצבים את עולם החי. הוא "עפר מן האדמה". אבל כל אישה ואיש הם גם מי שנבראו בצלם אלוהים, מי שנקראים לחיות באורח חיים שיממש צלם זה. האחריות, השאיפה לטוב, הסולידריות, התביעה לצדק – גם הם, לא פחות מכל הדחפים והיצרים הטבעיים, הם מלבו של הקיום האנושי.

מציאות זו מכתיבה את דרכו של המאבק למען שוויון, למען חירות, למען צדק. זהו מאבק המתנהל תמיד כנגד כוחות אדירים – כוחותינו שלנו – המבקשים להוליך אותנו בדרך הפוכה. זהו מאבק שלעולם אינו תם, שעלינו לערוך כל יום, "ערב ובקר וצהריים", זהו אתגר מרכזי לנו. זו דרך חתחתים שלעולם איננו מגיעים אל סופה, שאיננו פטורים מללכת בה ולוּ לרגע אחד.

מעניין לגלות עד כמה ההכרה העמוקה בכל הנאמר כאן עומדת ביסודה של החקיקה התורנית. התורה יודעת היטב שגם בחברה הישראלית שהיא מכוננת ישררו כל הדחפים לעוות דין, לתת שוחד, לדכא, לנצל. אשר על כן היא מכוננת מנגנונים שישמשו במאבק נגד הטיית דין, שיסייעו לבלום את השוחד ולמגר אותו. היא יודעת גם יודעת שיהיו בחברה חלשים ומוחלשים, שכל כך קל יהיה להתעלם מהם ולנצל אותם. לכן היא קוראת בקול גדול להגן על הגר, על היתום, על האלמנה; להבטיח את מתן שכרו של שכיר היום; לשמור על חייהם ועל כבודם של השפחה ושל העבד. ויש לומר שגם את ספרות חז"ל ואת החקיקה של התורה שבעל פה מציין אותו מבט מפוקח על החברה האנושית; ועימו גם אותה מחויבות שלא להיכנע לחולשות המלוות תמיד את הקיום האנושי, אלא להציב מולן סטנדרטים, מצוות, תביעה נחרצת שהקיום האנושי יהיה באמת אנושי.

אחד משיאיה של מגמה זו הם חוקי השמיטה והיובל, שפרשתנו היא מקור מרכזי להם. אחת לשבע שנים, מצווה התורה, ישתחררו העבדים, יימחקו החובות. שהרי תמיד יהיו מי שהמציאות הכלכלית, החלטות שגויות או נמהרות, או סתם חוסר מזל, ידרדרו אותם אל תחתית הסולם הכלכלי-חברתי. בתורה מוכרת מציאות זו כעבדות. כמעט לא ניתן למנוע מצב שבו בעלי הממון יתעשרו ונטולי הממון ילכו ויאבדו אף את מה שהיה בידם. דורנו נוכח בבירור, דרך כשלון הניסיון להשליט בכוח קומוניזם ודרך התפוררות מרבית הרעיון הקיבוצי, עד כמה ראליסטית היא ההכרה בנוכחותו המתמדת של אי השוויון בחיינו. דווקא משום כך צריך להיות לתהליך זה גבול ברור. דווקא משום שהוא כה "טבעי", צריכה התרבות להציב אל מולו את ההכרעה שלא יינתן לו לשלוט לבדו על חיינו. המנגנון שהתורה מכוננת, מעצב גבול זה באורח כרונולוגי. אחרי שש שנים שבהן פעל המנגנון הטבעי ללא הפרעה, באה מצוות השמיטה וקוטעת אותו במידה רבה. ויש לומר, למחרת השמיטה ישוב אותו מנגנון עצמו לפעול. אין כנראה ברירה אחרת. אבל בבסיסו תהיה מידה רבה יותר של שוויון הזדמנויות אמתי. וכמובן, כולנו נדע, שתהיינה אשר תהיינה תוצאותיו והשלכותיו, בעוד שש שנים תשוב המצווה ותחזיר את כולנו אל אותה נקודה.

כידוע, שמיטת החובות ושחרור העבדים הם עניין קשה. מדברי הנביאים נראה בבירור, כפי שניתן היה לצפות, שמעולם לא הייתה שמירתה של מצווה זו מלאה; תמיד הייתה כרוכה במאבק. מבחינה מעשית חלפה שמיטת החובות מן העולם היהודי בימי הבית השני, עם ה"פרוזבול" המפורסם של הלל. נותרנו, אחת לשבע שנים, עם שמיטת הקרקעות, עם הביטוי הריטואלי הפחות משמעותי, שבאורח אופייני מקפידים עליו ומבקשים להנחילו בכוח ברחבי החברה הישראלית. האם פירוש הדבר שחדל כוחו של הרעיון הדתי המכונן את השמיטה? האם דין שהסלידה מתרגילי "הרבנות הראשית" תחסום את המבט שלנו אל ערכו הנמשך והולך של עיקרון זה? אכן, אנו זקוקים למנגנונים אחרים מאלה ששרתו בהצלחה, כנראה, חברה ישראלית ויהודית עתיקה. אכן, המדינה המודרנית והכלכלה המודרנית אינן יכולות להיות בנויות דווקא על "שמיטת חובות", ולא כל שכן על "שמיטת קרקעות". אכן, על פני השטח, לפחות, אין בינינו עבדים שיש לשחררם בשנה השביעית. אולם אין פירוש הדבר שכל זה חלף ובטל מן העולם. אדרבא, עלינו לכונן חקיקה חדשה, מנגנונים פוליטיים וכלכליים חדשים, שיאפשרו לנו לקיים את המצווה באורח נכון ונאות לנו. הטבע האנושי מחולל אי-השוויון והשעבוד, לא פסק מלפעול; הציווי לכונן חברת אדם ראויה בצלם אלוהים אינו פחות חיוני. המאמץ להתמודד עם האחד למען מימוש השני – נותר תכלית המעשה הפוליטי-חברתי היהודי שאנו צריכים להיות נתונים לו. לא פילנתרופיה וגמילות חסדים, אחת לשבע שנים או בכל יום מימות השנה, אלא עיצוב הֶסדרים המקטינים למינימום את אי השוויון, המגדילים ככל הניתן את מידת החירות ואת שוויון ההזדמנויות האמתי, המחנכים לסולידריות ולמאבק למען הצדק.

*

מעל ומעבר לשמיטה, שהיא חלק ממחזור החיים היום-יומי כמעט, ניצב הרעיון הנשגב של היובל. אחת לחמישים שנה, אחרי שבעה מחזורי שמיטה, אנו מצוּוים:

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבו. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ (ויקרא כה י-יא).

פעם בחיי אדם, ובהתחשב בתוחלת החיים של דורנו אולי פעמיים, מתקדש הזמן ופושט את בגדי החולין הטבעיים. פעם בחמישים שנה אנו מצווים לא רק למתֵן את אי השוויון, אלא לבטל אותו ממש. זה הרגע שבו ישובו הכול אל בתיהם, שבו תשובנה האחוזות אל בעליהן המקוריים, שבו יבוטל כל שעולל לנו טבענו החייתי. אחת לחמישים שנה נשוב אל נקודת המוצא, לא משום שאנו משלים את עצמנו שלמחרת לא יפעלו שוב חוקי הטבע והכלכלה, החלשת החלשים ותגמול החזקים; אלא משום שאנו יודעים שלחיי אנוש יש ערך רק אם לחוקים אלה, המלווים כל צעד וצעד שלנו, לא תינתן המילה האחרונה. זו החירות, זה ה"דרור", שהמקרא מדבר עליו; זהו רגע השיא של חיי אנוש שהתורה יודעת לעצב.

היובל חדל להתקיים לפני למעלה מאלפיים שנה. במציאות שבה חיו יהודים הוא גם לא היה רלוונטי. אבל האם דינו להיעלם גם מחיינו שלנו, כאן בארץ, כאן ממסגרות הכלכלה והחברה, התרבות והפוליטיקה שאנחנו מעצבים? אם נניח ליובל להימחק מתודעתנו ולהישכח, נבגוד לא רק במורשת היהודית שעיצבה אותנו, אלא גם ביעודנו האנושי. חיי היום-יום שלנו, כחיי כל חברה אנושית, אינם יכולים שלא להיות מושפעים ומעוצבים במידה רבה על ידי דרישות החולין: ביטחון וכלכלה, משחקי כוח פוליטיים ויצרים אנושיים. אבל חיי חולין שאין עמם שבת אינם חיים. הכרח הוא, שבבסיס כל המהלך השוטף הזה תעמוד ההכרה שאנו חייבים להביא – במהרה, בימינו, בלא השתהויות ובלא התחמקויות – את הרגע שבו נקרא דרור בארץ, שבו נכונן שוב נקודת מוצא של שוויון ושל חירות. זה לב המצווה, זו תמצית התודעה שהפרשה שלנו מבקשת לכונן בחברה הישראלית. בשבילנו, בתנועה הרפורמית המתמרקת לקראת חגיגת היובל הקֵרבה עליה לטובה, על אחת כמה וכמה.