הדרשה השבועית

אמור

קדשים יהיו

הרבה צפורה ליבנה

פרשת "אמור" כוללת שני נושאים מרכזיים: בחלק הראשון – דינים בתורת הכוהנים, בחלק השני - פרשת המועדים.

בחרתי לעסוק בקשר שבין הפסוק הפותח את דיני הכהנים והפסוק המקביל לו בפרשת קדושים המכוון לכל בני ישראל, לבין הפסוק הפותח את חלקה השני של הפרשה, הדנה בפרשת המועדים:

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם (ויקרא כא, 6 ), דבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (שם יט, 2) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (שם כג, 1-2).

לכאורה, הנושאים המועלים בפסוקים אלו רחוקים זה מזה. שני הפסוקים הראשונים קוראים לכהנים מזה ולבני ישראל מזה לחתור לחיי קדושה, ואילו הפסוק הפותח את המחצית השנייה של הפרשה קורא לבני ישראל לממש חיי קדושה בקביעת מימד הזמן - "במועדי" .

אולם, עיון בשני הנושאים מלמד כי הם קרובים זה לזה רעיונית. הדמיון הרעיוני נובע מההתמקדות ברצון, בבחירה ובאחריות של האדם לחיות חיי קדושה, הן של הכהן והן ושל בני ישראל .

הרב פינחס פלאי, בספרו 'תורה היום' (עמוד 118), טוען כי מטרתם של הפסוקים הללו, הלקוחים מפרשת "קדושים" ומפרשת "אמור", ללמד אותנו שמשמעות הקדושה היא היכולת להוסיף מימד זה לחיינו לא על ידי בריחה מהחיים, אלא דווקא על ידי המאמץ להיות קדושים בעולם הזה ובחיים האלה.

מהם חיי הקדושה אליהם יחתרו הכהנים ובני ישראל?

הפניה אל הכוהנים "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם"(שם כא, 6) ואל בני ישראל– "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", מטילה משימה על בני האדם, ובשום פנים אין בה התיחסות לתכונה המצויה בו. החתירה לחיות חיי קדושה הינה תהליך שבמהלכו האדם בוחר להתנהג על פי ערכי צדק ומוסר. ללמדנו, שהקדושה אינה משהו אימננטי הטבוע באדם - בכהנים או בבני ישראל. מימושה אינו נעשה באופן אוטומטי.

על משמעות זו של קדושה עומד הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) בפירושו על הפסוק "קדושים יהיו לאלוהיהם". הוא רואה בכוהנים מורי דרך להתנהגות מוסרית. לדעתו, אין שום קדושה אימננטית באדם עצמו ואף לא בכוהן. ביטויה של קדושה היא בהתנהגותם של הכוהנים, ולא בטבע מיוחד שיש להם, כביכול. הפסוק המאיר את הנושא לקוח מההפטרה לפרשת אמור: "וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם" (יחזקאל מד יט ). כלומר, על הכוהנים נאסר לצאת עם בגדי הכהונה מחוץ למקדש כדי לא להרחיק את העם מעליהם מחמת היראה, וכדי לא לטשטש את ההבחנה שבין קודש לבין חול. כלומר, בגדי השרד לא נועדו בידם כדי להתנשא מעל קהלם ולטפח את התפיסה שהם קדושים מבחינת מהותם האנושית (ראה י. לייבוביץ', שיחות על פרשת השבוע, עמוד 571).

אומנם, הכהן מתמנה לתפקידו בגין מוצאו. אולם, אין די במוצא כדי לטעון לקדושה. על הכהן לבחור באופן מודע לחיות חיי קדושה, שתבוא לידי ביטוי בהתנהגות מוסרית שתהווה דוגמה, מופת והשראה לבני העם. גישה זו מבססת את הקשר בין זכויותיו לבין חובותיו של המנהיג. ככל שיש למנהיג זכויות רבות יותר כך מתרבות חובותיו. גישה זו, שהקדימה את זמנה, ראוי שתנחה מנהיגים דתיים ומורים רוחניים גם בימים אלה ובזמן הזה.

החלק השני של הפרשה מציעה דרך נוספת לחיות חיי קדושה: השיתוף וההדדיות עם בורא עולם. היא הוצעה לבני ישראל כדי לסייע, הן ליחיד והן לציבור כולו, לחתור אל חיי קדושה, אל הנשגב והמרומם בחיים.

  • דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (שם כג , 2).
  • אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (שם שם, 4).
  • אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (שם שם, 37).

מדרש ספרא מתיחס לאותם במשמעות של גוף נוכח רבים דהיינו - אתם: ... (ג) לא היתה השנה צריכה לעבר ועיברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים מנין שהיא מעוברת שנאמר אשר תקראו אותם מועדי [אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפילו אנוסים] אם קראתם אתם מועדיי ואם לאו אינן מועדיי... (ספרא, אמור, פרשה ט). ללמדנו, שהקריאה אל הכהנים "קְדֹשִׁים יִהְיוּ" ולבני ישראל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – מבקשת הן מהמנהיגים והן מהעם, לחתור ללא לאות לחיי קדושה על ידי הבחירה לחיות על פי ערכים של צדק ומוסר בחיי היום יום. כך גם בחלקה השני של הפרשה, בני ישראל מכוננים באמצעות קביעת המועדים בנין אב לאורח חייהם. אף על פי שקביעת המועדים היא על ידי בית דין, הרי במשמעותם הרחבה קביעת המועדים תלויה בכל אדם, שהרי כל אחד יכול היה לבוא ולהעיד על חידוש הלבנה.

המודעות לכך שהקדושה בחיינו אינה אימננטית, והעתקת מרכז הכובד אל האדם המודע והבוחר, היא המביאה את שתי המחציות לשלמות אחת.

הפרט כמרכז הכובד עליו עומדת התורה כולה הינה הבשורה שאני קוראת בפרשה זו. ללמדנו, שבכל דור ודור יכולים, גם יחידים וגם ציבור, להוסיף דרכים משלהם שיסיעו להם לחיות חיים המושתתים על ערכים של צדק, של מוסר ושל קדושה. יש בחתירה לחיות חיי הקדושה את המסע אל החירות.