הדרשה השבועית

חיי שרה

'מת מצווה' ו'חי מצווה' - פרשת חיי שרה

הרבה מירה חובב

פרשת "חיי שרה" עמוסה באירועים דרמטיים, ובניגוד גמור למשתמע משמההיא עוסקת באופן אינטנסיבי דווקא במוות, וסובבת כולה סביב אחוזת הקבר של משפחת האבות. הפרשה פותחת במות שרה ומסתיימת במות אברהם וישמעאל, ובמהלכה אנו לומדים על קניית מערת המכפלה מידי עפרון החיתי, קבורת שרה אמנו, ובסופו של דבר גם קבורתו של אברהם אבינו עצמו באותה אחוזת קבר.

בצילם של האירועים הדרמטיים הרבים והמוכרים שבפרשה – ביניהם שליחותו של עבד אברהם ונישואי רבקה ויצחק, מסתתר אירוע נוסף - נישואי אברהם לקטורה שילדה לו שישה בנים, ולאחר הנישואין האלה, גירוש פילגשיו של אברהם וצאצאיהן עוד בחייו, מעין "ניקוי" של השטח המיועד ליצחק, הבן שנבחר מבין הצאצאים להמשיך את השושלת המובטחת. (בראשית כ"ה א'-ו').

לא ברור לגמרי מן המתואר מיהן הפילגשים, האם קטורה היא פילגש או שיש לה מעמד אחר, שהרי נאמר שאברהם לקחה לו לאישה, ואחדים מן הפרשנים אף מזהים אותה עם הגר. יתר על כן לא ברור כאן, כמו גם במקומות אחרים במקרא, מהי פילגש: אישה נוספת? שפחה? ואולי המשותף לפילגשים המתוארות במקרא הוא שהן "בנות זוג חסרות זכויות ממוניות", דמויות מתחתית הסולם החברתי, שאפשר להתנער מאחריות כלפיהן וכלפי צאצאיהן, בלי לסטות מן הנורמות המקובלות בחברה של אותם ימים.

כיהודים ויהודיות ליבראליים האמונים על הקריאה הביקורתית, הנהנים למצוא את הפגמים אצל גיבורי המקרא, הפך אברהם אבינו בידינו הלא-מפרגנות והרגישות-מגדרית לשק חבטות. למדנו להכיר את אברהם כמפקירן-סדרתי: את שרה אשתו הוא הפקיר פעמיים בידי זרים כשטען שהיא אחותו (בראשית י"ב, בראשית כ'). בחולשת אופי אופיינית הוא לא עמד בהפצרותיה של שרה העקרה ואִפשר לה לענות את הגר (בראשית ט"ז) ולאחר הולדת יצחק אף גירש אותה ואת בנה הקטן (בראשית כ"א), אירועים שרק בהתערבות נִסית לא הסתיימו במותם של השניים. על הרקע הזה, גירוש בני הפילגשים מתקבל כמעט כמובן מאליו, וזה עוד בטרם נידרש לשאלת "המסוגלות ההורית" של אברהם במעשה העקדה.

על אף שכאמור, אין בגירוש הפילגשים מעשה מפתיע יוצא דופן, רציתי להתעכב על סמיכותו אל העיסוק האינטנסיבי בנושא הקבורה. דומה שאברהם אבינו עוסק הרבה יותר בקדושת המתים מאשר בקדושת החיים. בסיפור קניית מערת המכפלה (בראשית כ"ג ה'-ט"ז) אברהם טורח רבות לבסס את מעמדו על אחוזת הקבר. רכישת חלקת קבר היא אבן דרך משמעותית בעיניו באחיזה שהוא קונה על אדמת הארץ. משום כך, אברהם מסרב להזמנותיהם של החתים להשתמש בקבריהם, דוחה את נדיבותו של עפרון, ומתעקש לקנות את מערת המכפלה במחיר מלא. אחרי כל מעשי הצדיקות הללו, יכול אברהם לגרש את בני הפילגשים בלי להקדיש לכך מחשבה רבה מידי, והפער בין יחסו אל המתים ואל החיים זועק מן הפסוקים.

ואולם, האם ראוי באמת אברהם לעוד נזיפה חמורה בעלת גוון פמיניסטי? האם הוא אינו בסך הכל חולייה אחת ממסורת, שנמשכת עד עצם היום הזה, מסורת של כבוד רב הניתן למתים, לעתים קרובות על חשבון החיות והחיים?

אנו מכירים במסורת שלנו את המושג "מת מצווה" – מת שלא נמצא מי מקרוביו שיביאוהו לקבורה, ומצווה חשובה לקברו. במשנה תורה לרמב"ם, כמו גם במקורות רבים אחרים, אנו מוצאים הלכות מגוונות המעידות על החשיבות הרבה המוקנית לקבורת המת:

  • חובה לתת צדקה לקבורה של עניים (הל' מתנות עניים , פרק ט' הלכה י"ב),
  • החופר קבר פטור מקריאת שמע (הלכות קריאת שמע פרק ד', הלכה ג'),
  • מותר להחשיך על התחום כדי לפקח על עסקי המת ולהביא לו ארון ותכריכים (הלכות שבת פרק כ"ג משנה ד'),
  • על יורשים חלה חובה להוציא מכספי הירושה לשם קבורת המת (הלכות זכייה ומתנה פרק י"א).
  • אפילו על כהן, שבאופן עקרוני אסור במגע עם המתים, מוטלת החובה לעסוק במת מצווה אם אין אדם אחר שיכול לעשות זאת במקומו (הלכות אבל פרק ג' הלכה ח')


יתר על כן, עצם הקיום של מושג כמו "טומאת המת" מעיד, באופן פרדוכסאלי, על קדושת המת – טומאתן של עצמות אדם, כמו טומאתם של כתבי קודש, דורשת מאיתנו להתייחס אל גופת המת בכבוד רב ואוסרת עלינו לעשות בה שימוש לתועלתינו. (משנה ידיים, פרק ד', משנה ו').

בצד המקורות הרבים המדגישים את חשיבותן של מצוות כלפי החיים בינינו - צדקה, ביקור חולים, ועוד, הכבוד שאנו רוחשים למת נותר בעל מעמד מיוחד, דבר שמתבטא גם בשפה שאנו משתמשים בה: "מת מצווה" יש לנו, "חולה סופני מצווה" או "ערירי מצווה" – אַיִן.

קדושת המת מלווה אותנו עד עצם היום הזה, והיא חוצה את הגבולות בין הזרמים השונים בחברה הישראלית-היהודית. למשל, בפינוי גוש קטיף אחד הרגעים שנתפסו כטראומטיים ביותר, גם בעיני תומכי ההתנתקות, היה העתקת בתי העלמין של הישובים. מעשים של חילול קברים על רקע אנטישמי, פוליטי או כוונדליזם לשמו, מזעזעים את כולנו; והמקרים המצערים שבהם מתים - אזרחים או חיילים ממוצא רוסי - נותרים "מסורבי קבורה", מקוממים ומרגיזים רבים מאיתנו.

במישור האישי, יורשה לי לספר שקברים "לא עושים לי את זה". הקברים, גם של אנשים יקרים לי מאד, "קברי הצדיקים" האישיים שלי, אינם מקומות שאני פוקדת אותם, גם לא באזכרות, ובוודאי שלא כדרך קבע כמקום של התייחדות עם זכרם. האקסיומה הישראלית שלפיה יש לעשות הכל כדי להביא אדם לקבורה, כולל סיכון חיי אנשים נוספים, מעוררת בי רגשות מעורבים וקשה לי להזדהות איתה.

יחד עם זאת, גם אני מוצאת שקל לי יותר להתייחס בכבוד אל המתים מאשר אל החיים. ניחום אבלים אינו משימה נעימה במיוחד, אבל במובן מסוים הוא קל לי יותר מאשר ביקור חולים. בסדר העדיפויות האישי שלי, ביקור ב"שבעה" הינו חובה שאין שום דרך להקל בה ראש, בעוד ששיחת טלפון של "שנה טובה" או "איך הבריאות" לבן משפחה קשיש או ערירי נדחית אצלי שוב ושוב בתואנות שונות.

ואם נחזור למישור הלאומי, אותו חייל ממוצא רוסי שנקבר סמוך לגדר, וגרם לכולנו זעזוע רב כל כך, הושאר עוד פעמים רבות במהלך חייו בארץ מעבר לגדר של החברה הישראלית, ספק-אזרח, ספק-יהודי. קולות מחאה או זעזוע, אם נשמעו בכלל, היו בקול ענות חלושה. גם הכותרת בעיתון על ניצול השואה שחי בעוני מחפיר מתפרסמת לא פעם רק לאחר מותו.

נוח לנו, אם כן, להזדעזע מאברהם אבינו שמתעלם מן החיות והחיים בקרבו, דווקא החלשים ביותר שבהם, ודואג ראשית כל למתיו, אבל בבחינה מדוקדקת של אורח החיים והערכים שלי ושל הסובבים אותי, דומה שקשה לבוא אליו בטענות.

אמנם אינני חסידה גדולה של ה"תקינות הפוליטית" (political correctness) אך במקרה הזה נדמה לי שאולי אפשר לנסות לעשות בעזרתה תיקון ביחסינו אל ה"פילגשים" של ימינו, אותם נשים וגברים החיים בשולי החברה. אולי אפשר לדבר לא רק על "מת מצווה" אלא גם על "ניצול שואה מצווה", "קרבן סחר בנשים מצווה", "ממתין להשתלת איברים מצווה" "חייל בודד מצווה", או "אם חד הורית מצווה". זה בוודאי נראה כמאמץ מלאכותי ומאולץ להשריש את הביטויים הזרים והמוזרים הללו בשפת הדיבור שלנו. אבל מי יודע, אולי גם הביטוי "מת מצווה" גרם בשעת חידושו להרמת גבה בקרב שומעיו, ולשיקועו בכוונת תחילה אל תוך השפה ההלכתית הייתה השפעה עצומה על עולם הערכים שלנו מאז ועד היום.