הדרשה השבועית

אחרי מות

"ולא תקיא הארץ"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

מראשית חודש ניסן ועד לחג השבועות אנו מהלכים בנתיביו המרכזיים של זיכרון העבר היהודי. אנו עושים זאת, שנה שנה, כדי לעצב לאורו הווה ראוי, כדי לכונן בעזרתו עתיד מקוּוה. זיכרון יציאת מצרים מובא בתורה כאבן-היסוד לכינון תודעת העם, לתודעת הברית ולתודעת המצווה, האמורות לעצב את זהותם האישית והציבורית של בני ישראל, את דרכי התנהגותם ואת השקפת עולמם. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" חוזרת התורה פעם אחר פעם בציוויה החברתיים, המוסריים והדתיים. ואכן, זיכרון צמח, בדברי הנביאים ובספרות חז"ל, בתודעת העם ובחינוך שהעניקו דורות לבאים אחריהם. הוא היה לאבן-יסוד של הזהות היהודית בכל הדורות; בדורותינו הוא נעשה לתשתית לתודעת העם הדתית והחילונית. הוא מצווה על חיינו ותובע לעצב אותם "בכל דור ודור".

המהלך המסורתי שמעצב לוח השנה העברי העתיק מוליך אותנו מימי ההכנה המאומצים שלקראת חג הפסח - הכנה מעשית והכנה רוחנית המהדהדות את התכוננותם של בני ישראל במצרים, ערב מכת בכורות ויציאתם לחירות. הוא ממשיך בימי הפסח עצמם, כששיאם אמור להיות דיון חינוכי וקיומי מעמיק במצוות החירות בליל הסדר. משם הוא עובר למקצב של ימי ספירת העומר, המוליכים בהדרגה עד לחג השבועות. ואכן, סיומו בחג מתן התורה, ברגע המסמל את הבשלת המצווה ואת נטילת מלוא האחריות של העם שהשתחרר מעבדותו. "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי ... זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ ... כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ... לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, 2-14).

המהלך שעיצבו הדורות האחרונים שוזר אל תוך אלה שורה של תכנים מכריעים המעצבים נדבכים מרכזיים בזהות היהודית והישראלית המודרנית ובתודעת האחריות המתחדשת, הריבונית, שנטלנו על עצמנו. בעצם הימים שבין פסח לשבועות, בין החירות למצווה, אנו מציינים את זכרון השואה, מזה, וחוגגים את עצמאותנו תוך זכירת מחירה הכבד, מזה. זכרון העבדות נשזר בזיכרון ההשמדה; "גאולה ראשונה", כפי שיציאת מצרים מכונה על ידי חז"ל, נשזרת במאבק ובתקווה לצמיחה חדשה. מצוות החירות העתיקה שבה נצטוו בני ישראל, מוצבת ומעוצבת מחדש על ידי ההכרעה לכונן ריבונות ישראלית, אחריות לכל רובדי חיינו. ואל שולי מהלך זה נספחים, שלא בטובתו, המשמעות הציונית שנקנתה לל"ג בעומר והחגיגה הפוליטית כל-כך של "יום ירושלים".

לכל אחד משני המקצבים הללו, העתיק והחדש, המסורתי והמודרני, דרך משלו לספר את סיפור תולדותיו של העם. המתח ביניהם, הצורך החיוני לגשר על התהום הפעורה ביניהם, הם סיפור חיינו, האתגר העומד לפתחנו, המִצווה המצוּוה עלינו.

המסורת היהודית עיגנה את סיפור תולדות העם ביציאה ממצרים, כשם שעיגנה אותו, דורות קודם לכן, בצו המכונן לאברם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, 1). בשני אלה היא לימדה בקול צלול וברור שקשרנו אל הארץ מעוגן לא בכך שנולדנו בה וצמחנו ממנה, כדרך שעמים רבים כל כך מספרים את סיפור צמיחתם, אלא דווקא בכך שבאנו אליה. כזה הוא אברהם ה"עברי", היינו זה "שהוא מעבר הנהר" (בראשית רבה, לך לך, מא, יג). כזה יהיה משה, שרואיו ידמו לראות בו "איש מצרי". כזה יהיה העם ההולך במדבר. ארץ ישראל היא מחוז חפץ, מטרה רחוקה. לא בה קם העם ונהיה לחטיבה אחת; לא בה קיבל תורה; לא שם נבחן – ונכשל – במבחני נאמנותו הראשונים.

זהו המסר הגנוז ב"מקרא הביכורים" שכל איכר היה אמור לומר בעת עלייתו לבית המקדש עם ביכורי פרי אדמתו (דברים כו, 5-9). רגע לפני שיניח את הטנא ויֵצא לשמוח "בכל הטוב" שנתן לו האל באותה שנה, הוא מצוּוה לומר בקולו ולהזכיר לעצמו: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם ... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ההגעה אל המקום הזה, בית המקדש, ואל הארץ הזאת, ארץ-ישראל, אינה ראשיתו אלא סופו של הסיפור; אינה נקודת המוצא שלו המובנת מאליה, אלא תכליתו הדתית והלאומית. בני ישראל אינם אלא "גֵרִים וְתוֹשָׁבִים" (ויקרא כה, 23). אשר על כן, האיכר צריך להודות ולברך, לא רק על פרי האדמה שניתן לו ושממנו הביא את ביכוריו, אלא גם על עצם הזכות לחיות בארצו. לעולם עליו לזכור את המסע ההיסטורי והמוסרי של אמותיו ואבותיו בדרכם אליה.

הסיפור הציוני שונה בתכלית. דווקא משום שמרבית מספריו היו עולות ועולים, מי שהגרו מארצם וממולדתם אל הארץ שביקשו לעשותה מולדת ובית חיים להם, הקפידו לספר אחרת את סיפורה של ההיסטוריה העתיקה של העם. לא בכדי פותחת ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ("מגילת העצמאות"), טקסט היסוד של עצמאותה וריבונותה המתהווה של המדינה החדשה, כך:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לא די למנסח ההכרזה, דוד בן גוריון, לומר שבארץ ישראל, לא בתפוצות, עוצבה דמותו היסודית של העם על כל מימדיה; שבארץ ישראל , לא בגולה, יצר נכסי תרבות לאומיים ואוניבסליים. חיוני בשבילו לומר שכאן, על האדמה הזאת, שרוב רובם של בנות ובני הישוב העברי המקימים באותו רגע את מדינתם לא נולדו בה –קם העם, כאן נטועים שורשיו. המקרא, ספר הספרים הזוכה לכינוי הדתי-כמעט "נצחי", הוא אכן שיאה של היצירה הרוחנית שיצר העם בארצו. יצירתו ותכניו הם עובדה היסטורית, בעלת חשיבות מכרעת לעיצוב דמות העם עד היום הזה. אולם, הוא אינו מקור המוסמך ללמד, על פי פשט דבריו, היסטוריה. בניגוד מודע, מוצהר, עקרוני לנאמר במקרא, קובעת ההכרזה שלא בנכר קם העם, אלא בארצו. הארץ שעתה הוא שב אליה ועל אדמתה הוא מקים את מדינתו היא-היא הקרקע הטבעית האחת לו מיום קומו.

הייתה בהכרזה זו עוצמה רבה. היא התריסה נגד המסורת, שאותה ראתה כגלותית, כנטולת שורשים היסטוריים. היא ביקשה לכונן הבנה היסטורית נכונה יותר, כזו המחברת בין העם לארצו בקשר בל יינתק. הייתה בה בקשת חיים גדולה. היה בה רצון עז להשתרש, להתחבר, לצמוח צמיחה חדשה ורעננה. היה בה הכרח שכוחו וטעמו לא פג גם היום. אבל היה לה, יש לה, גם מחיר כבד. שאסור לנו להתעלם ממנו.

שהרי המקרא, בהדגישו שלא נולדנו בארץ אלא באנו אליה, לא בא להחליש את הקשר בין ישראל לארצו, אלא אדרבא, להעצים אותו ולהעניק לו ממד דתי ומוסרי עמוק. הוא בא ללמד שלעולם אסור לנו לראות בזכות לשבת בארצנו עניין מובן מאליו. לעולם אסור לנו לשכוח שבכל רגע ורגע אנו נבחנים, האם אכן אנו ראויים לחיים אלה? האם אנו נכונים לאתגר שההכרעה לשבת בארצנו מטילה עלינו? הוא מכריז שזו ישיבה על-תנאי. אל לנו לשכוח לרגע את התנאי, פן תאבד דרכנו. זהו הדבר שמבקשת ללמד הפרשיה השניה של "קריאת שמע": "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים ... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם .. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם ... וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם ... לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (דברים יא, 16-21). עיקר עניינם של דברים אלה אינו בתפיסת השכר והעונש, המקובלת במקרא ומעוררת תהיות גדולות אצל רבים מאיתנו. עיקר עניינם בהנחלת ההבנה היסודית, שאם נחטיא את דרכנו, לא תהיה לנו תקומה בארץ. וראוי לתת את הדעת לאופן שבו היא מבטאת את הדבר. אכן, הארץ מתוארת כאן ככזו שהובטחה לאבות "כימי השמים על הארץ", לעולם ועד. אבל בעובדה זו אין כדי להבטיח שצאצאי האבות, אנו, נוכל לחיות בה. את זה רק אנו נקבע, במעשינו, במחויבותנו החברתית, הדתית והמוסרית, במידת האחריות שנגלה. מותר לנו להאמין, מִצווה עלינו להאמין שלעולם ועד אנו שייכים לארץ אבותינו ואמותינו; כוחנו לחיות בה אינו מעוגן בהבטחה זו כשלעצמה, אלא באורַח שבו נחיה, במידה שבה חיים אלה יקיימו את "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר" (דברים יב, 28); באיכות החברה שנקיים, בהישמרנו מעבדות ומשעבוד, בשמרנו על צלם האלוהים שניתן בנו, ברדיפת השלום שלנו, בכבוד שנעניק לצלם האלוהים שניתן בכל יושבי הארץ.

פרשת "אחרי מות" בוחרת לבטא רעיון יסודי זה במילים הקשות והנחרצות ביותר. בחלקה האחרון מובאת האזהרה החמורה שלא ללכת אחרי דרכי הניוול המיוחסות ל"מצרים" ולעובדי האלילים שישבו בארץ לפני כיבושה בידי ישראל. על העם להישמר במעשיו, לקיים במעשיו ובהתנהגותו, את נוכחותו של האלוהי בחייו. "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (ויקרא יח, כח). שהרי, כדברי המדרש, "הארץ מיטמאה על ידי הדברים הללו [ולכן] חייבת גלות על ידי הדברים האלה" (ספרא, אחרי מות, פרשה ט).

פרטי הדברים שמדגישה הפרשה הם תערובת של תחומים החייבים לעורר תגובות דתיות ומוסריות שונות. בוודאי אין בה כדי למצות את תודעת המצווה שלנו. יש בה איסורים חיוניים וראויים כגילוי העריות וכקרבן הבנים למולך; איסורים שהורחבו באורח דכאני כאיסור הנידה; איסורים המבטאים תפיסה רעיונית שחובה לדחותה מכול וכול, כאיסור על זוגיות חד-מינית. אין זה המקום לדון בכל אחד מאלה לעומקו. החשוב לנו, לחיינו, לקיומנו, הוא ההבנה העמוקה שיש קשר עמוק בין ההתפרקות המוסרית, החברתית, האנושית של החברה הישראלית לבין הסכנה הממשית שהארץ תקיא אותנו; שאם חפצי חיים אנחנו, שומה עלינו לצאת למאבק איתנים בהידרדרות זו. כך ממש הבינה המסורת את המסר של הפרשה, בהצמידה לה כהפטרה (שלא תיקרא השנה בשל "שבת הגדול") את דבריו הקשים-מנשוא של נביא הגלות, יחזקאל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ ... עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ ... הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם ... עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ ... אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם ... שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ ... וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ" (יחזקאל כב, 2-15).

*

נראה, שהיו רגעים בתולדות החיים הישראליים המתחדשים בארץ שבהם צלחה מלאכת הגישור על הפער שבין שני סיפורי התולדות הללו, זה המספר על צמיחתנו מן הארץ, מחד גיסא, וזה המזהיר שכשם שבאנו אל הארץ כך ישיבתנו בה ישיבה על תנאי היא, מאידך גיסא. עיוותים, כישלונות, ואפילו צביעות ורשעות היו תמיד. זה חלק מהטבע האנושי ואיננו פטורים מהם. אבל למרות זאת היה גם היה אתוס שלימד שלמעשינו חייבת להיקנות איכות חברתית ומוסרית שבלעדיה לא תהיה לנו תקומה. הייתה הבנה שבדרך זו או אחרת נצטרך לעגן את חיינו גם בהטחת יכולתם של שכנינו-מתחרינו הנאבקים על אותה פיסת אדמה, לקיים את חייהם ולממש את זהותם הלאומית. הייתה שאיפה לכונן חברת מופת ואפילו להיות "אור לגויים" ומקור תקווה לנאנקים ולסובלים ברחבי העולם. הייתה ידיעה מעמיקה שכל זה הוא נדבך חיוני במערכה על עצם קיומנו. הוויכוחים המרים לא היו, ביסודם, אלא על הדרך הנכונה לממש כל זאת.

בין אם תמונת עבר זו נכונה, בין אם היא לוקה באידיאליזציה מסוימת של הדורות המייסדים, ברור הוא שאיבדנו יכולת זו לגשר על הפער בין שני הסיפורים. חמור מכך, אנו לוקחים מכל אחד מהם את חסרונותיו ולוקים בהם. מסיפור הצמיחה הטבעית בארץ הסקנו שמותר לנו לוותר על כל יומרה לאיכות מוסרית, חברתית, רוחנית; שאפשר לנו לחיות בחברה שבה אונס קבוצתי וניצול מיני של קטינות נראה כדבר יום ביומו, שבה פערים כלכליים נוראים נתפסים כעניין מובן מאליו, שבה כיבוש, דיכוי, אפליה והתעמרות הם לחם חוק, שבה שחיתות שלטונית ואישית הם מציאות שהסכנו אליה. ואילו מן הסיפור על ההגעה אל הארץ, על מתן הזכות לחיות בה מידי שמים, לקחנו לאומנות גסה, קידוש פיסת הארץ על פני פיסת החיים, תודעת עליונות של נבחרי האל על פני יושבי הארץ האחרים. דומה שמן הממד הדתי והמוסרי העמוק שבסיפורה של התורה נותר כמעט רק מאובן מעוות ומזויף המאיים על שלמות חיינו, שלומם וערכם.

מראשית חודש ניסן ועד לחג השבועות אנו מהלכים בנתיביו המרכזיים של זיכרון-העבר היהודי. אנו עושים זאת, שנה שנה, כדי לעצב לאורו הווה ראוי, כדי לכונן בעזרתו עתיד מקוּוה. אין זה מסע של נוסטלגיה, ועיקרו אינו בכופתאות ובריטואלים. אלה נועדו לסייע לנו לאמץ מחדש, בלא כחל סרק, בלא רתיעה, את סיפור חיינו, את הסיפור המחייה שלנו. אל מול כוחות ההרס האדירים המאיימים על החברה הישראלית מתוכה, אנו נקראים לשוב אל היכולת לדעת עצמנו הן כמעוגנים בכל ישותנו בארץ הזאת, ובו בזמן לדעת שלא יכול להיות קיום לחברה המתירה – במעשה ובמחדל – פעולות טרור של "תג מחיר" נגד מי שאינו יהודי ונגד מה שמייצג דתות אחרות; שלא תהיה תקומה לחברה שאינה מכוננת עצמה על ברכי התביעה לצדק חברתי ולהגנת כל "גר", "יתום", ו"אלמנה"; שלא יוכל להיות עתיד למדינה המבוססת על כיבוש ודיכוי. "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים, י, ה). בכל דור ודור חייב כל איש לקנות את זכותו להיות בנה של המסורת, מצוּוה כל אישה לעצב את חייה לאור הציווי העולה ממנה. בכל שנה ושנה אנו נקראים לשאוב ממעייני החירות והמצווה את הכוח להיאבק על יכולתנו ועל זכותנו לחיות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה; לשנה הבאה בירושלים של שלום".