הדרשה השבועית

מצרע

"אביו מזריע הלובן" – מחשבות לפרשת מצורע

הרבה גילה קן

וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד-הָעָרֶב (ויקרא ט"ו, 16-18).

שנים שאני קוראת את פרשת מצורע והעין שלי, איכשהו, תמיד החליקה מעבר לשלושת הפסוקים הקטנים והנחבאים האלה. נתפסתי לנושאים בולטים יותר: צרעת הגוף, צרעת הבית וכמובן – דיני אישה נידה. אבל הנה כמוסים להם כאן פסוקים שמאפשרים לי להרחיב את הבנתי לגבי האופן שבו ראוי לכולנו להשקיע את הכוח שלנו בעולם.

כדאי לשים לב לכך שהפסוקים מדברים על שני מקרים שונים: הראשון - כאשר גבר פולט זרע באופן ספונטאני, לא מתוכנן, או לחילופין – לא בתוך אקט מיני, אלא במעשה אוננות. השני מתאר את שמתרחש לאחר קיום יחסי מין בין גבר ואישה, וכיצד הם אמורים להיטהר, כאשר הסיבה ל"טומאה" היא הזרע המופרש מגופו של האיש. כלומר, מקור הטומאה כאן הוא האיש. הבנה זו חשובה בעיני, מכיוון שאני רגילה יותר לקרוא בדיני "נידה" (דיני האישה בזמן הוסת), וללמוד על מקרים בהם הדם המופרש מגופה של האישה הוא המטמא את הגבר. כאן מביאים לנו את המצב המשלים – זה שבו זרע מגופו של הגבר "מטמא" את האישה.

מה משמעות המושג "טמא" בהקשר של זרע? אם נשווה את הזרע לדם הוסת (הפסוקים הבאים בפרשה עוסקים בנושא נידה, ולכן אני מרשה לעצמי לערוך השוואה ביניהם) הרי שהוצאת הזרע משולה למוות – מוות במובן שבו משהו מכוח החיים שלנו עוזב את גופנו.

חז"ל מפתחים את ההבנה שדם הוסת (או מה שהם הבינו בתור הדם שקיים בתוך רחמן של נשים) וזרע, הם בעצם יסודות דומים בעולם. ניתן לעיין בקטע הבא מתוך מסכת נידה, ולראות כיצד הם דמיינו לעצמם את השותפות המשולשת בבנייתו של עוּבּר חדש: "תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין [האישון]. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל..." (תלמוד בבלי, נדה, דף ל"א ע"א).

זריעת הלובן וזריעת האודם נתפסים שניהם כשותפים וכבעלי כוח דומה ביצירת האדם החדש. הקב"ה "נותן" מתנות בדמות היכולת שלנו לפעול, להיות יותר מאשר בשר ולקבל קלסתר אישיות מיוחד לנו. לא נתעמק כרגע בסוגיה זו למרות היופי הארכאי שלה, ולמרות שניתן לדלות ממנה תובנות מעניינות לגבי מקורות הכוח שלנו בעולם.

הבאתי את הציטוט כדי לראות כיצד זרע ודם עשויים להיתפס כקשורים אחד לשני, באופן בו הם נושאים משהו מאיכויות האדם המביא את כוחו לעולם – במקרה של יצירת תינוק – איכויותיה של האם מגולמים באודם, ושל האב בלובן. כמובן שניתן להשתמש בכל העניין הזה כבדימוי לדרך בה אנו מביאים את האיכויות השונות שלנו והאנרגיה שבנו, אל כל פעולה שאנו פועלים בעולם.

ואם חוזרים לפסוקים מפרשת מצורע, אפשר להציב את השאלה כך – האם גברים שמים לב לאופן בו הם משתמשים בכוח (הגברא) שלהם בעולם?

השאלה עולה אצלי מכיוון שקיימת איזו אמת ידועה ומוכרת בתרבותנו היום: נשים נולדות עם כמות מסוימת של ביציות בגופן, וזה מה שיש להן, עליה הן צריכות לשמור ובה הן יכולות להשתמש. גברים, לעומת זאת, נתפסים כמכונה לייצור אינסופי של זרע, לכל אורך חייהם! והוא תמיד יהיה טרי וטוב! אין קץ לבזבוז שהם יכולים לעשות בו, מכיוון שמחר תמיד יהיה עוד...... כמובן שתפיסות אלה, גם אם יש להן בסיס ביולוגי מסוים, נשמרות מכיוון שהן מחזקות חלוקות תפקידים מסורתיות בחברה, שלא לדבר על התנהלות מינית וחברתית שונה לנשים ולגברים.

לעומת זאת, אמירות כמו זו שבפרשתנו, ובמובן מסוים ניתן למצוא תובנות דומות גם בפרקטיקות של מיניות טנטרית, מבקשות גם מהגברים שבינינו לעצור רגע. לחשוב – יש לי כאן זרע, כוח חיים שגדל בתוכי, כוח שמאפשר יצירת חיים בעולם, כוח שמאפשר בנייה. כיצד אני משתמש בו? כיצד אני משתמש בכוח שלי (שאמנם יודע להתחדש אך הוצאתו תמיד מביאה עלי גם "מוות קטן") על מנת לדאוג לכך שאהיה מכוון תמיד למצב של יצירה? למצב של שותפות בבריאה? למצב של גידול וטיפוח הדברים והאנשים למענם אני משקיע עכשיו משהו מכוח החיים שבי? כיצד אדאג לכך שהכוח שלי לא ייצא החוצה סתם, מתוך רצון לכבוש משהו או מישהי, או מתוך צורך לפזר את נוכחותי בסביבה, להכריז 'הנה אני כאן', להציף את כל מי שסביבי בנוכחות המתפרצת שלי.

ומכיוון שאני מאמינה שבכולנו שוכנים יסודות גבריים ונשיים, ומרחבים בהם אנו נשענות/ים בצורות שונות על היסודות האלה שבנו, הרי שההכנסה מעצמנו אל תוך העולם, צריכה להיות מלווה אצל כולנו בבקשה לכך שהדבר ייעשה בשימת הלב וביופי הראוי לו.

שאם לא כן, הרי שסתם בזבזנו אנרגיה.

שבת שלום.