הדרשה השבועית

ויקרא

נפש כי תקריב

הרבה גליה סדן, בית דניאל

פרק ב' בספר "ויקרא" פותח במילים: "ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו". פרק ב' כולו עוסק בקורבן המנחה, הוא קורבן מן הצומח: סולת, שהוא קמח משובח, או סולת אפויה או מטוגנת וכן קורבן מנחת ביכורים. זאת בניגוד לקורבנות המתוארים בפרק א', שם כולם קורבנות מן החי: מן הבקר, מן הצאן או מן העוף.

אולם קורבן המנחה נבדל מן הקורבנות שבפרק א' לא רק בסוג הקורבן המובא, כי אם גם בתיאור מביא הקורבן. בפרק א' נאמר: "אדם כי יקריב" ואילו בפרק ב' נאמר: "נפש כי תקריב".

מכאן הסיקו חז"ל שקורבן המנחה הוא קרבנו של העני כנאמר: (בבלי,מנחות ק"ד, ע"ב):"אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני".

המנחה, הקרבן מן הצומח, זול כמובן בהרבה מן הקרבן המובא מן החי. יחד עם זאת, ערכו רב מאד עבור מביא הקרבן העני. לכן מחשיבו הקדוש ברוך הוא כאילו הקריב העני את נפשו ממש.

ונשאלת השאלה, מדוע שם המדרש את הדברים בפיו של הקדוש ברוך הוא דווקא, ולמה יש צורך להלל כך את מביא המנחה?

נדמיין לנו לרגע את האנשים המביאים את הקורבנות. כל הקורבנות כולם מובאים תמיד על חטאים שנעשו בשגגה (ויש להדגיש - הקורבנות אינם מכפרים על חטאים שנעשו בזדון), וכפי שאנחנו לומדים מפרשות "ויקרא" ו"צו" – כולנו חוטאים בשגגה לפעמים – עניים ועשירים, ואפילו נשיאי השבטים או עדת ישראל כולה. כולם מגיעים להקריב את קרבנותיהם - עגל, כבש,תור, יונה – כדי לכפר על חטאיהם.

אבל העני מה יש לו? מה הוא מביא? מה הוא מחזיק בידיו בעומדו בתור המתקדם אט אט אל עבר הכהן המקריב את הקורבנות על המזבח? קצת סולת בלולה בשמן. קרבן מנחה. רק קצת סולת.

מלפניו ומאחוריו בתור גועים ופועים בני בקר ובני צאן, ובעליהם מביטים בעני ובמנחתו בזלזול. הוא מגיע אל הכהן, וגם בעיניו זלזול. מספר המדרש (ויקרא רבה, ג,ה): "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה הכהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה (הקב"ה) לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה".

מדרשים אלה הם מראה. מראה לחברה מעמדית ורכושנית, המודדת אדם לפי ממונו. כאז כן עתה. כמו הקרבן נשוא המדרש, כך המדרש עצמו בא לכפר על חטא-חטאה של החברה המזלזלת בענייה רק משום עניותם. חז"ל עורכים כאן חשבון נפש חברתי, אמיץ וכן.

אבל בקרבן המנחה, קורבנו של העני, יש יותר מזה. שכן קרבן המנחה הוא קרבן מצה: "סולת,חלות מצות", ובהמשך: "כל המנחה אשר תקריבו ל-ה' לא תעשה חמץ". קרבנו של האדם הפשוט, קרבן מנחה, הוא קרבן מצה, שלא תפח. הוא לא נפוח מחשיבות עצמית, הוא לא מרשים ככיכר לחם עגולה ותפוחה. הוא פשוט. הוא מצה. הוא לחם עוני. הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

התורה, בחכמתה, שמה גם-היא מראה מול פניו של העשיר המביט בזלזול במנחתו של העני, ומזכירה לו, וגם לאותו כהן שביזה את האישה הענייה שבמדרש - שכולנו, בעצם, עניים. ששורשינו, של כולנו, במצה זו.

ושהיא, אותה מצה שמחזיק העני בידו בעומדו בתור, היא סמל עתיק יותר וחזק יותר ויקר לנו יותר כעם, מכל עגל מפוטם שמובא כקרבן. מפני שהיא דווקא היא, סמל העבדות המשותפת של כולנו, אבל מכאן, היא גם סמל החרות.

בעוד ימים אחדים נחגוג את חג הפורים כששלוש מארבע מצוותיו קשורות עם מזון: משתה פורים, משלוח מתנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. חודש מאוחר יותר נציין את חג הפסח ועל שולחננו המצות. האם כשנביט בשולחנות הערוכים למשתה פורים וליל הסדר נזכור את אותו עני העומד בתור אל הכהן וקורבנו בידו- מצה של סולת, מצה פשוטה.

ואתם יודעים מה?

בואו ניזכר בעניים עוד קודם לחג הביתי שלנו. בואו נדאג שהשנה הוא, העני, ישב ליד השולחן במשתה הפורים ולאחר חודש יסב לשולחן הסדר ובידו יותר ממצה. הבה נדאג שיזכה לשבת עם בני ביתו ליד שולחן מכובד וחגיגי, הבה נתכבד גם אנו במצווה היפה של הרמת תרומה גם למתנות לאביונים וגם ל"קמחא דפסחא", קמח הפסח, חבילות המזון לאלה שידם אינה משגת.

ולא מתוך גבהות לב נעשה זאת , ולא מתוך זלזול , כי אם מתוך שותפות גורל וערבות הדדית. שכן בכל דור ודור חייב כל אדם ואדם לראות עצמו כאילו הוא ניצל מהשמדת עמו בפורים ויצא ממצרים בפסח, כאילו אבות אבותיו שלו הם העומדים לפני האלוהים ולפני הכוהן, ומצה פשוטה בידם.

שבת שלום !