הדרשה השבועית

וילך

שבת תשובה

הרב ישי רון

שני מיני גלויות נוכחים בלוח השנה היהודי: גלות לאומית, תוצאה של חורבן מדיני, חברתי, מוסרי - זו גלות שבין אדם לחברו. ביטוייה- בתחושת הריחוק של העם ממולדתו, בערגה לציון. תיקונה- בבניין הארץ וקימום חברה מוסרית בה. ימי בין המצרים הם תזכורת לזו הגלות.

גלות אחרת עניינה בין אדם לעצמו- בין אדם לאלוהיו, לַמקום. גלות זו הינה גלות פנימית, בלא תלות במקום גיאוגרפי ובלא סממן חיצוני אחר; היא נוכחת בתוכי בעת שאני חש זר לעצמי; כמי שנמצא הרחק מביתי, במקום לא מוכר, מנוכר, מאיים.

הגלות הפנימית ממוקדת בתחושת זיוף ביחס לדרך חיי; הרגשה כי אני חי ליד החיים, עטוי מסכה, שבוי בעולם של שקרים. תחושת הזיוף, הריחוק מעצמי, מעוררת חרדת בדידות מעיקה. ואומר לעצמי:" הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:" (כאמור בפרשת השבוע, דברים לא יז). בגלותי הפנימית אני חש כי רחקתי מיעודי, מן המשמעות העמוקה לחיי. גם בלא היזקקות לשפה דתית כלשהי ניתן לחוש בגלות הפנימית. זו תתבטא בתחושה כי ראוי הייתי לחיות אחרת את חיי.

האתיאיסט הגולה יבקש להשיב לו את קיומו האותנטי, ואילו המאמין שגלה מעצמו יכמה לשוב אל הניצוץ האלוהי שכוננו- יבקש נוכחות אלוהים בקִירְבּוֹ.

שלא כגלות-לאומית המצויה בעולם מוחשי (לעוולה מוסרית יש קיום אוביקטיבי), תחושת הגלות הפנימית היא פרטית וצפוּנה בנבכי נפשי. מרוץ החיים וטרדות היום-יום מקלות עלי להדחיקה, עד כי נדמה שנעלמה; עד שנהפכת היא לי לטבע שני. וכשתחושת הגלות הפנימית רדומה וכמעט איננה מורגשת תישאל השאלה מדוע עלי לעוררה?

מפורסם הסיפור על ר' זוסיא מאניפולי שלפני פטירתו אמר לתלמידיו: "אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא- יסתתמו טענותי."אור הגנוז 231. הסיפור על ר' זוסיא מניח שתשאל השאלה. ....אך כשאין מי שישאל אולי לא אזדקק להשיב.

להיות יהודי, משמעו להכיר בהנחתו הסמויה של ר' זוסיא שהשאלה שאול- תשאל וגם תשובה – חשבון ודין - יש ליתן.

היאך אשוב אל עצמי, אל אלוהי? וישאל האתיאיסט כיצד אחיה את חיי האותנטיים? כל מכוון חיצוני בהכרח יהיה בעל כשל פנימי, שהרי אם אצעד בדרכו של אחר, אל עצמי לא אגיע. על כן את מסע תשובתי, אזדקק להתוות בעצמי.

הזמן היהודי, שבין ראש חודש אלול ליום הכיפורים, מעניק את תווך המסע; ארבעים ימי תשובה שנועדו להקימני מתרדמתי אל המסע הכפול: לעוררני לחוש בגלוּתי הפנימית ולהניעני לשוב לאלוהי. הזמן היהודי מחייבני "לשמוע קול שופר"; לשפוך שיחה, לדרוש סליחה, לסלק מסכה, או לערוך חשבון נפש דומם; לעמוד עניו ושפל מול בוראי ולבקש מחילה על שזייפתי את חיי.

בתפילת "נתנה תוקף" אנו אומרים: "...בראש השנה יִכָּתֵבוּן וביום צום כפור יֵחָתֵמוּן. כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו... תשובה ותפילה וצדקה מעברין את רֹעַ הגזרה."

אין הכתוב מדבר על מיתה של ממש, אלא שצער גלות שקול, במקורותינו, כמעט כצער מיתה. ועל כן גם אין התשובה אלא שיבת האדם מגלותו הפנימית אל עצמו, אל המפגש עם אלוהיו.

מסע השיבה מן הגלות הפנימית אל עצמי הוא מסע אינסופי. ולא ההגעה חשובה אלא הנכונות לצאת למסע, כדברי הרבי מקוצ'ק: "לא את המעשה דורש מאתנו השם ...כי אם את ההכנה".

....ואם נתמיד במסע ונדרוש את עצמנו נוכל גם לייחל לברכה שברך ה', מפי משה, את יהושע בן נון בפרשתנו - "...וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:[דברים לא כג]