הדרשה השבועית

כי תשא

קרינה והארה

הרבה צפורה ליבנה

פרשת "כי תשא" כוללת שנים מן הארועים הגדולים והחמורים שבכל אירועי תקופת מתן תורה ודור המדבר: מעשה העגל ושבירת הלוחות.

מבין הנושאים הדרמטיים הללו בחרתי לכתוב על הקשר בין תחילת הפרשה לבין סופה.

ראשיתה של הפרשה היא 'פרשת שקלים' - שיטת המיסוי המקורית שהונהגה בעם ישראל מטעם התורה. הפרשה מתחילה בפסוק: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' ...(שמות ל, 11-12).

לפי הרשב"ם: "קיבצם משה לישראל להפריש תרומת המשכן ... וזה הכסף ניתן לעבודת המשכן כדכתיב באלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו".

ידוע לנו שיהודים קיימו מצווה זו משעה שחזרו וקיבלו עליהם את התורה, בימי עזרא ונחמיה, ועד חורבן הבית. תרומת כסף זו שימשה כקרן ממנה ניזון בית המקדש ובאמצעותה קוימה עבודת ה' בשם כל עם ישראל.

ואילו בחלק האחרון של הפרשה אנו שומעים את המילים "קרן עור פניו":

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות לד, 29).

מהו הקשר בין "תשא את ראש בני ישראל" לבין "קרן עור פניו" של משה? או ליתר דיוק, מה הקשר בין הקרן המופיעה בתחילת הפרשה (ששימשה לעבודת המשכן) לבין הקרן בסופה (קָרַן עוֹר פָּנָיו של משה)?

מדרש תנחומא מתייחס לשאלה מדוע מופיע הביטוי "כי תשא" במקום ביטוי אחר שמציין מנייה, ומצביע על כך שהקמת הקרן גרמה להעצמת בני ישראל, כך שבכל שנה, כאשר הם קוראים בפרשת שקלים, הם נזכרים במשה כאילו הוא נמצא שם וזוקף ראשם (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ג).

כלומר, משה מצליח לעורר בציבור את הרצון להיות שותפים ואחראים לעבודת בית המקדש, באמצעות תרומתם של כל יחיד ויחידה; ובכך, להיות שותפים בהבאת קדושה לחייהם כיחידים וכציבור. חווית השותפות הזו גורמת להם "לשאת" את ראשם.

בסוף הפרשה, לאחר מעשה העגל ושבירת הלוחות, מזמין אלוהים את משה לכתוב את הלוחות השניים. עתה, משה הוא שכותב בעצמו את הדברים ואין זה "מכתב אלוהים" כבלוחות הראשונים. כלומר, בעצם כתיבת הלוחות השניים הופך משה להיות שותף לאלוהים בהכנת המסד הדתי, הרעיוני והרוחני של העם היהודי – וכך נאמר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (לד, 1).

ובהמשך: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (לד, 27-29).

ללמדנו,שחווית השותפות בכתיבת הלוחות היא זו הגורמת לקרינה בעור פניו של משה.

נראה, שחווית הערך של יחיד וציבור נגרמים מתהליכי שיתוף לאורו של חזון. שותפות זו מאפשרת, הן ליחיד והן לציבור, לחוות הזדהות עם רעיון, עם חזון, ולעשות למענו. הללו ניכרים באברי הגוף. בתחילת הפרשה בנשיאת ראש ובסופה - בעור הפנים הקורן.

כלומר, גם בפתיחת הפרשה וגם בסיומה מתוארת התגייסות לעשייה למען מטרה שמעבר לאני, מעבר לסיפוק הצרכים הגשמיים של הגוף, מעבר לעשייה רק לבני ביתי. ההתגייסות לעשייה למען הבאת הנשגב אל חיינו, לעשייה למען הכלל, נושאת את ראשינו, זוקפת את קומתנו וגורמת לעור הפנים לקרון ולהאיר.

ולכן, ניתן לומר ברוח מזמור תהילים לד:

מי האיש החפץ לשאת ראשו כשעור פניו קורן? יעשה טוב... וירתם לעשייה משמעותית למען הכלל.

לו יהי...