הדרשה השבועית

יתרו

תמימים אנו

הרב גבי דגן

השבת, בפרשת יתרו, אנו נמצאים באחת השבתות החשובות ביותר מבחינת הקריאות בתורה. ליבה של פרשת יתרו עוסק במעמד הר סיני – פרשה שצדדים רבים לה, ותילי תילים של פרשנויות נכתבו עליה.

במציאות החברתית של ימינו, לאחר מחאה חברתית שהתפוגגה, יוקר מחיה שהולך ומאמיר, זכויות אזרח שנרמסות, נדמה שדבר לא השתנה בחיינו או בחיי אחרים הזקוקים לשינוי משמעותי כדי לשרוד. אנו מקטרים, כועסים – אך דבר לא משתנה. באמצעות פסוקים הלקוחים מתיאור מעמד הר סיני, ובמיוחד מצירוף שתי המילים "נעשה ונשמע", אבקש להתמודד עם השאלה "האם אנו תמימים"?

מדרשים רבים מתארים את מתן תורה כאירוע מסתורי ורב עצמה. בתלמוד הבבלי (מסכת שבת, פח ע"א), מתואר כיצד כפה אלוהים על עם ישראל לקבל את התורה במעמד הר סיני:
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

עם ישראל מתייצב בתחתית ההר. אלוהים מתואר כ'מאיים' על עם ישראל בעת קבלת התורה. הסוגיה התלמודית ממשיכה וטוענת שעם ישראל נמצא בעמדה בעייתית משהו כלפי התורה. שהרי מלכתחילה עולה מתיאור זה, שישראל יכולים לטעון שקבלו את התורה מאונס בלבד, ואינם חייבים לקיימה. קושיה זו נפתרת בדברי רבא, המסביר שחזרו וקבלוה מרצונם בימי אחשורוש. התלמוד ממשיך וקושר את קבלת התורה למעשה בראשית, לפי הכתוב בבראשית א: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

את המקבילה לסיפור 'כפה הר כגיגית' במעמד הר סיני, אנו פוגשים במסכת עבודה זרה (ב ע"ב). הרקע לדברים הנשנים שם הוא שאלת אומות העולם, זכותם לקבלת התורה והעדפת אלוהים את עם ישראל. לאחר התשובות הניתנות לגויים באשר לסיבה שבגללה הוענקה התורה לעם ישראל ולא להם, מגחכות אומות העולם ומבקרות את 'הזכות' הגדולה בה 'זכו' ישראל בזו הלשון:
רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!

גישה תלמודית זו מניחה, מתוך גישה ביקורתית, יסודות רעועים למעשה הגדול בהיסטוריה של העם היהודי. נראה, שגם אומות העולם מגחכות על המעמד וייחודו. האם חז"ל מבקשים בכך להביא בפנינו אמירה בוטה, המציבה את 'הר סיני' כדרמה של טעויות?

נעשה ונשמע-
במסכת שבת ממשיכה הגמרא לדון במשמעות 'נעשה ונשמע', במטרה להעמיק את העולה מהתאור 'כפה עליהם הר כגיגית':
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר (שמות לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב... אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר (ישעיהו לה, י) ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם - שמחה שמעולם על ראשם (בבלי, מסכת שבת דף פ"ח עמודים א-ב) .

מדרש זה מציג חלק ממורכבות המעמד, כמתבטא בדברי חז"ל. סמיכות האירועים בין מתן תורה לבין מעשה העגל מעיבים על הילתו של המעמד, אך עם זאת, גם רב סימאי וגם ריש לקיש רואים את האפשרות שלפיה שמחת המעמד עוד תחזור. שני הקולות, האכזבה של רב סימאי מעם ישראל והצפייה של ריש לקיש לשובה של השמחה, הם קולות ה'משמיעים' את מעמד הר סיני באור כפול. רבי סימאי מבטא את מורכבות המעמד ואת ההקבלה הניגודית הקשה שבינו לבין מעשה העגל. ריש לקיש מבטא עמדה אופטימית, שלפיה שמחת המעמד ועוצמתו המכוננות תשובנה ותתרחשנה בעתיד.

בהמשך אותה סוגיה, דנים חז"ל בשאלה מדוע הקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע'. לשם כך מובא סיפורו של רבא, הלוחץ את אצבעות ידיו בין רגליו עד שהן מדממות. הוא אינו שם לב לכך בשל התעמקותו בלימודו. גוי אחד אומר לו, לרבא, שעם ישראל עם פזיז הוא, שהקדימו פיהם לאוזניהם. מעשך, רבא, מעיד על כך שאתם ממשיכים בזאת, מבלי לחשוב על תוצאות מעשיכם. תחילה, מוסיף האיש, היה עליכם לשמוע מה אלוהים אומר. אם יכולים אתם – קבלו. אם לא – לא תקבלו. משיב לו רבא: אנו ההולכים בתמימות; נכתב עלינו "תומת ישרים תנחם" (משלי, יא, ג), ואתם, הוא אומר לאיש המסתורי, אתם אנשים ההולכים בעלילה, שכן הפסוק ממשיך ואומר "וסלף בוגדים ישדם".

מדברים אלה עולה ביקורת כלפי מעמד הר סיני, למרות שרבא נתפס כחכם המגן על ישראל מפני מתקפה חיצונית. שהרי הוא אינו דוחה את נימת הביקורת על פזיזות העם, אלא מקבל אותה. יתרה מזאת, הטענה בזכות הקדמת ההקשבה לקבלה אינה זוכה לתשובה של ממש. רבא אינו מציג דעה או עמדה לגבי מהות המעמד ולגבי התפקיד של עם ישראל בו. הוא מסתפק באמירה בזכות תמימותם של ישראל.

כל הסיפור הזה אמור להזכיר לנו משהו. בין אופטימיות לפסימיות, בין ביקורת לתמיכה, בין ייאוש לתקווה... מעמד הר סיני על פרשנויותיו הוא מעין מיקרוקוסמוס של חיינו. גם חז"ל לא חסכו ביקורת על אחד מרגעי השיא של העם היהודי. האם נטרח גם אנו לבקר מציאות שהיא בפירוש אינה משיאי חיינו במדינת ישראל ולפעול כדי לתקנה? ימים יגידו!

שבת שלום.