הדרשה השבועית

בשלח

איש לפי אכלו

הרבה ד"ר אילה רונן סמואלס

הפרשה מספרת לנו מה קרה לבני ישראל לאחר ששולחו ממצרים. הם עוזבים מקום שבו אמנם עבדו בפרך, אבל "לחם לשובע" ו"סיר הבשר" היו מובטחים להם. הביטחון הזה, שהיום נקרא "בטחון תזונתי", נעלם בצאתם לחופשי. השאלות והטרוניות הראשונות העולות בקרבם, לאחר שהחיילים המצרים טובעים בים סוף, עוסקות באוכל ובמים.

כשבני ישראל מתלוננים על רעב, אלוהים "ממטיר לחם מן השמים": וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ. וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה (שמות, י"ב 13-15).

המן הוא מאכל קסום ומיוחד: טעמו שונה מפעם לפעם ומסועד לסועד, ואין נפשם של בני ישראל קצה בו. הוא אינו נשמר מיום ליום, אבל מחזיק מעמד לשבת. הנודדים אינם רעבים עוד ואינם דואגים למזונם, עד שיחצו את הירדן וייכנסו לארץ כנען.

מן הקריאה הפשוטה בסיפור המים והמן במדבר נראה שיש בהם הוכחה נוספת לעוצם ידו ולכוחו של אלוהים. אבל יש בהם רבדים נוספים, שמתאימים לנו במיוחד בשבוע זה, שבו יחול ט"ו בשבט: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ (שמות, י"ב 16-18). בדרך נס, כך מבאר רש"י, אספו בני ישראל מן המן רק את הכמות הנחוצה להם. הכמות המספיקה בדיוק להאכיל את כל משפחתם באותו יום.

בחיינו אנו אין האוכל נופל כמן מן השמים, ובכל זאת תרבות השפע מקדשת את הקניה ודוחפת אותנו לקנות מעל ומעבר למה שנחוץ לנו: 2 במחיר 1, הוזלות מיוחדות על אריזות גדולות, אפנות חדשות לבקרים (גם במזון), טעמים חדשים שחובה לנסותם, אריזות מושכות, שמות חדשים ועוד תעלולי פרסום ושיווק המיועדים לשכנע אותנו לקנות עוד ועוד. איך נדע אנו, שלא נעשה לנו אותו הנס, לקנות את הכמות המספיקה, ללא עודף שיהיו בו תולעים ויבאיש?

איך נדע לקנות " אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ"? איך נלמד לרכוש רק את מה שאנו זקוקים לו באמת? אולי אם נזכיר לעצמנו שוב ושוב שהמזון שאנו אוכלים אינו נופל בדרך נס מן השמים ושגידולו, הכנתו, העברתו ממקום למקום - כל אלה דורשים משאבי אנרגיה יקרים ומוגבלים, אולי אז נשכיל להצטמצם, לצרוך בצניעות ולהודות על היש בלב שלם.

מדרש במכילתא מבאר ומספר מה קרה למן שנשאר על פני האדמה, אחרי שבני ישראל ליקטו ממנו את הנחוץ להם:

"וחם השמש ונמס - כיון שהחמה זורחת על המן, היה פושר והולך ונחלים היו מושכים ממנו ומוליכים לים הגדול ובאים אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותים מהם. ואחר כך באים אומות העולם צדין מהם ואוכלים אותם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל."

כמה נפלא! אין שום בזבוז! מתנת האל שירדה מן השמים נועדה לא רק לבני עמו, אלא לכל יושבי האדמה – לבעלי החיים וגם לתושבי המדבר שהם אומות העולם. המן, שתואר במקרא כ" דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ", נמס כשהשמש עולה והפך לנחלים שיכולים להזין גם אם נשאר בהם רק טעם מן. אפשר לראות בתיאור הנפלא הזה קריאה לכל אחד מאיתנו למחזר את עודפי המזון שברשותו ולדאוג שלא יהפוך לאשפה, אלא לדשן. הרי ידוע שאשפתו של האחד היא אוצרו של האחר.

השבוע נחגוג את ט"ו בשבט. מה שהיה מועד לצורך חישוב מס על פירות, הפך במאה הקודמת לחג הטבע בארץ ישראל. בעשרות השנים הראשונות ליישוב הארץ היה ט"ו בשבט למוקד של שתילת עצים, לא רק כסמל להתחדשות, אלא כמעשה חיוני של ייעור הארץ. בזמנים אלה מתאים יותר להדגיש בט"ו בשבט את חשיבותה של מצווה אחרת הקשורה בעצים, מצווה שנדחקה לקרן זווית:

בפרשת שופטים נאמר: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. (דברים, כ 19). אפילו בשעת מצור ומלחמה, כש"האצבע קלה על ההדק" גם כדי להרוס, קוראת לנו התורה לשמור על הסביבה. הרמב"ם מרחיב את גבולות האיסור להשחית: ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה--עובר ב"לא תשחית" (הלכות מלכים, פרק ו, הלכות ח-ט). בימינו צריך להוסיף ולהרחיב את האיסור גם על הבזבוז, הבא בהכרח בעקבות צריכה מיותרת ומהווה עבירה על מצוות לא תשחית. בכל שמירת מצוות יש תיעדוף של הלכות בתחום מסוים על אחר. היום, נכון ללמוד לעומקה את מצוות לא תשחית ולהדגיש את חשיבותה כאמירה יהודית חיונית לזמננו.

נתן זך, בשירו הנפלא "כי האדם עץ השדה", מצטט את הפסוק מפרשת שופטים, כדי לומר שהאדם הוא כמו עץ. אבל במאה החמש-עשרה, דון יצחק אברבנאל שואל האם העץ הוא כמו אדם, שמותר לצאת נגדו למלחמה. הפרשנות הזו רואה את העץ חלש וחסר אונים מול כוחו המשחית של האדם, ואוסרת על האדם להילחם ולהרוס אותו.

ראש השנה לאילנות הוא הזדמנות מצוינת לזכור את הכוח הרב שלנו מול העצים ומול הטבע כולו. פרשת בשלח מציעה לנו ללקוט, לאסוף, לקנות ולקחת את הדרוש לנו – ולא יותר: איש לפי אכלו. ואז, מה שיישאר, יהפוך אולי לנחלי מים שיזינו את האילים, הצבאים והיחמורים, ואומות העולם כולן יוכלו לאכול ולשתות ולומר שבחן של ישראל.

שבת שלום וט"ו בשבט שמח!