הדרשה השבועית

דברים

מעשה במטרוניתה

הרבה זהר אופז-ליפסקי

ככל שמתקרב ט' באב גובר המתח, עולה רף הקינה, הנהי והתוכחה. אנחנו בשלישית מבין שלוש שבתות של פורענות, בהן מלבד הפרשות השוטפות בתורה, נקראות נבואות תוכחה וחורבן, כהפטרות. אני מדפדפת בספרים, גולשת ברשת, מחפשת פרשנויות ודרשות שאפשר לקבל מהן השראה, הכל כבד כל כך, מעיק, מדכא.

בשבת שלנו נפגשות שלוש: הפרשה – דברים, ההפטרה – חזון ישעיהו (על שמה נקראת השבת, "שבת חזון"), המגילה – איכה. השנה הסמיכות רבה במיוחד, ט' באב ואיתו מגילת איכה יכנסו מיד אחרי יציאת השבת. והנה רבי לוי, במדרש איכה רבה, מגלה לנו את הקשר האמיתי בין השלוש: אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם", ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר "איכה היתה לזונה", ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר "איכה ישבה בדד" (מדרש איכה רבה א, א). פרשת דברים נאמרת ע"י משה, את דברי החזון נושא ישעיהו ואת מגילת איכה חיבר, לפי המסורת, ירמיהו. שלושתם אומרים את המילה "איכה", שהיא מילת שאלה, מן תהייה אין סופית כזו. כיון שהיא נאמרת בלשון נקבה, בחר רבי לוי לדמות את נושא השאלה למטרוניתה. אני מדמיינת אותה כמין גברת מכובדת ומפורקסת ששלושה שושבינים טורחים עליה לשרתה.

בשלוש תחנות בחייה שאלו השושבנים "איכה" על גברתם. כשהייתה תינוקת, שלווה בעריסתה, שאל האומן, משה: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א', י"ב). כן, קשה היה לשאת את טורח הטיפול, את משא האחריות, את הבכי והתובענות שלה. אבל בגיל ההתבגרות שלה הקושי גבר וישעיהו נחרד כשהוא מסתכל על בת טיפוחיו. הוא זועק: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיהו, א', כ"א). לא ממש כמו שציפה, היא מסתובבת ברחובות, יושבת על הברזלים, מתרועעת עם גברים. אבל השושבין השלישי הוא האבל ביותר, כי הוא רואה את בת טיפוחיו בבדידותה, בעריריותה, בזיקנותה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א', א').

אפשר לראות במדרש משל על עם ישראל; ברבים מהמדרשים המטרוניתה היא דימוי לעם ישראל, הרי כנסת ישראל היא כלתו של הקב"ה. אבל אפשר שרבי לוי מציע לנו מבט אחר על הנבואה ועל מצבו הקיומי של כל אדם. הנביאים, אומר לנו רבי לוי, רצו לומר משהו אוניברסלי על החיים, על הקיום האנושי. אנחנו הבנו את זה כתוכחה, הם התכוונו למשהו לגמרי אחר. הם התכוונו לקושי האנושי, לבדידות, לכיעור. גם המטרונית האהובה ששלושה שושבנים עומדים עליה לשרתה, לא יכלה להימלט מהגורל האנושי. היא הייתה תינוקת שצרכיה לא סופקו לה בקלות, נערה שאיבדה את דרכה וזקנה בודדה. מה שקרה לאשה הזאת, כמו אולי מה שקרה לעם ישראל, הוא סיפור על מציאות קשה ועל האדם שצריך להתמודד בתוכה.

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (איכה ה', כ"א) - כך מסתיימת מגילת איכה. זוהי, בעיני תמצית הנחמה, האישית והלאומית. מה יחודש? הברית, הקשר, המפגש בין עם ואלוהיו, בין אדם לחברו, בין אדם למציאות חייו.