הדרשה השבועית

ויחי

על החיים ועל המוות

הרב פרופ' יהוידע עמיר

פרשת "ויחי" היא פרשה של סיומים, סיכומים, השלמת דרכים. היא משלימה את הסיפור האישי והמשפחתי שבספר "בראשית", לקראת המעבר החד, בשבוע הבא, ממישור משפחתי זה למישור הלאומי וההיסטורי. בתוך כך היא מביאה אל השלמתה את הדרמה הגדולה של משפחתו של יעקב, הנפרשת מאז הולדת צאצאיו ועד סמוך לאחר מותו, על פני שש פרשות ארוכות ונפתלות. אך טבעי הוא אפוא שהפרשה מביאה אל קצם גם את חייהם של אחדים מגיבוריה. רגעי חייהם האחרונים של שניים מהם – יעקב ויוסף – מתוארים בה; רגעי מותה של רחל עולים בה כזיכרון כאוב שיעקב נושא עמו כל חייו, זיכרון העולה בו בבואו לברך את נכדיו שהוליד לו יוסף.

המסורת ראתה במעשי האבות סימן לבנים, היינו ביטוי סיפורי-אישי המבקש להעמיד את הקוראים על מאפייני יסוד של חיי עם ישראל ודרכו באמונה ובהיסטוריה. הפרשנות הקבלית אף הרחיקה לכת וראתה באבות ובחייהם ביטוי סיפורי-חיצוני למציאות הפנים-אלוהית של 'המרכבה', היינו של הספירות האלוהיות. מובן, שבכך לא ביקשו הפרשנים המסורתיים להטיל ספק בגרעין ההיסטורי שבסיפור האבות, או באמינות הדיווח על חייהם ועל מעשיהם. אולם באותה מידה מובן, שרעיון זה של בחינת הסיפור האישי באמת-מידה של היסטוריה לאומית עתידית, פותח גם פותח פתח להעלאתה של שאלה זו על ידינו. אם עניינם של האבות הוא בשמשם 'סימן' לנתבע מעם ישראל לדורותיו, אם המסופר עליהם נתון תחת עולו של אינטרס חינוכי-דתי מובנה ומגובש, כלום איננו רשאים לשאול האם אין פירוש הדבר שהמסופר עליהם אינו מתיימר לבטא מציאות היסטורית דווקא? האם אינם יותר מָשל מדמויות בשר ודם? המחקר המודרני מעצים שאלה זו ומציג את דמויותיהם כדמויות מיתיות מובהקות, מעין אבות-אומה קדמונים, המגלמים באישיותם את דרכם ואת מעמדם של שבטי ישראל; הנושאים את שמם ואמורים, כביכול, להיות צאצאיהם הישירים. המחקר מציג אותם, אפוא, כמי שחיו בצורות שונות בתודעה הדתית והלאומית של קוראי המקרא, יהודים כנוצרים, ולאו דווקא במציאות ההיסטורית הממשית.

תהא דעתנו ואמונתנו בשאלה זו אשר תהא, נראה שיש יסוד אחד בסיפור שקשה להכחיש את המימד ההיסטורי שבו. נראה מאוד לומר שתיאורי מותם של האבות מבטאים נאמנה מציאות חיים היסטורית, דרך שבה התנסו בני אדם בחיים ובמוות, שבה התייחסו אל החיים ואל המוות, שבה הציבו את שני אלה זה לצד זה בעולמם הרגשי והרוחני. שהרי אם לא כך, כיצד חובר הסיפור המתאר כך את חייהם ואת מותם של אבות האומה? כיצד ניתן היה לצפות שסיפור זה יֵרָאה אמין בעיני קוראיו? כיצד אפשר היה שהסיפור יעורר את רוחם ואת רגשותיהם? גם אם איננו יודעים מתי בדיוק נתחברו הסיפורים, כיצד התגבשו ומי חיבר אותם, אנו נכונים להאמין שהם מוסרים לנו דבר מה עמוק ומדויק מאוד על הדרך בה פגשו בני חברה עתיקה, שאנו צאצאיה הרחוקים, את חייהם ואת מותם; מותם שלהם ומות יקיריהם הקרובים.

הפרשה פותחת בידיעה שימיו של יעקב קרֵבים למות, שבע עשרה שנים אחרי שהגיע למצרים. מותר להניח שהיו אלה שנים טובות ורוויות אושר. הקרע הנורא במשפחה נתאחה; האבל על מותו של יוסף, בו היה יעקב שרוי שנים רבות, התחלף בחיים בקרבתו של הבן האהוב. החרדה הגדולה פינתה את מקומה לחיים שלווים ובטוחים. והנה עתה מגיע גם פרק חיים זה אל סיומו. יעקב יודע שמותו קרוב וכל מעשיו בפרשה זו נגזרים מידיעה זו. כיצד הוא יודע זאת? על כך אין הכתוב אומר דבר, וכנראה אינו צריך לומר דבר. הסיפור מניח שברגע מסוים, בעת זקנתו, יודע אדם שקיצו ממשמש ובא.

הראשון הנקרא אל מיטת אביו הוא יוסף. יש בכך היגיון רב. הרי יוסף הוא בעל הכוח מבין האחים. ראוי שהצוואה בדבר מקום קבורתו המבוקש של יעקב תימסר לו. ואולם, אחרי שהשביע את יוסף שיביא אותו לקבורה במערת המכפלה שבארץ ישראל, הרחק ממקום מגוריהם הנוכחי, הוא מבקש גם לברך את בניו של יוסף. והנה, כשבנו ונכדיו ניצבים למולו עולה בזיכרונו דווקא רגע מותה של רחל, אשתו האהובה, אמו של יוסף, שלא זכה לגדול בקרבתה, סבתם של הנכדים העומדים עתה לקבל ברכה. "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, 7). מה שעולה בו אינו רק זכר מות אשתו האהובה בעת לדתה. כל שנותיו הוא נושא עמו את זכר הכישלון שנכשל כשלא טרח מספיק בקבורתה, ולא טמן את גופתה בקבר המשפחתי. וכדברי רש"י על אתר: "אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה". עתה, כשהוא חי תחת חסותו של בנה, כשהוא בא לברך לפני מותו את נכדיה, וכשהוא זוכה להבטחת יוסף שאותו אכן יקברו באחוזת קבר זו, אינו יכול אלא להעלות זיכרון כאוּב זה ולהתוודות על חולשתו משכבר הימים.

שלא כזיכרון רחוק זה, עצם הידיעה שהוא עומד למות אינה נתפסת כידיעה קשה ומזעזעת. זו הכרה שקטה שמתבקשים ממנה מעשים ראויים. אחרי שברך בחום רב את בני יוסף, שנולדו טרם שבה המשפחה והתאחדה, באה העת לומר דבר אל כל בניו. "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם מט, 1). שלא כדבריו אל נכדיו, לבניו אין הוא שומר ברכה דווקא; הוא מצביע על העתיד לקרות אותם ואת השבטים שיצאו מהם, תוך שהוא מבטא יחס ערכי מובהק, לחיוב ולשלילה, אל מעשיהם. חוקרי המקרא, יש לומר, רואים בטקסט זה, המושם בפי יעקב, ביטוי מאוחר המתייחס לשבטים ולגורלם הרבה יותר מאשר דברים המתייחסים לאותן דמויות מיתיות קדמוניות של יעקב ובניו.

תוכנם הקשה של דברים אלה חשוב לענייננו פחות מאשר הסיטואציה המתוארת כאן. ההולך למות מוקף בכל בני משפחתו. כשם שיצחק וישמעאל הצליחו להתגבר על הפירוד ביניהם ולקבור יחדיו את אברהם (שם כה, ט), וכשם שעשו ויעקב שבו ונפגשו לרגע לשם קבורת אביהם, יצחק (שם לה, 29), כך מתאספים כל בני יעקב – מעבר למחלוקות, לריבים ולשנאות שציינו את חייהם במשך תקופה ארוכה – וניצבים סביב מיטת אביהם הגווע. הם עומדים יחדיו ומקשיבים לדבריו עד תומם. כשהוא מסיים את דבריו הוא נכון למות. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (שם מט, 33). קשה לומר מהי בדיוק המציאות המתבטאת בתיאור זה בדבר אדם ה'אוסף את רגליו אל המיטה'. קל יותר להבין את מה שרוצה לבטא האמירה שהמת 'נאסף אל אבותיו', שחיו לפניו ומתו זה מכבר. לא מדובר כאן ב"עולם הבא", רעיון שהמקרא אינו מכיר אותו; האבות המתים מצויים בזיכרונם של אלה החיים היום ורואים עצמם כממשיכי השלשלת, כהולכים בדרך שהתוו דורות עברו.

רגע הפטירה הוא רגע של צער ושל אבל. כאן מובע הדָבר בסיפור על יוסף ה'נופל' על פני אביו ופורץ בבכי. חשובה עוד יותר ההתעסקות במת. מכיוון שמדובר במצרים, היא כוללת חניטה וימי אבל; כך לגבי יעקב וכך לגבי יוסף, שעל מותו מסופר פסוקים אחדים מאוחר יותר. מכיוון שמדובר בעברים ובמשפחת בני אברהם יצחק ויעקב, במרכז ההתעסקות במת עומד הצורך למלא את הבקשה להיקבר במערת המכפלה. לגבי יוסף יתרחש דבר זה רק באותה שעה רחוקה שבה "אֱלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם נ, 24). אולם למרות שמדובר באבל ובקבורה הסיפור אינו רווי צער. התחושה העולה ממנו אינה של אובדן, אלא דווקא של השלמת דרך ושל הנחלתה לדורות הבאים. מי שעמדו סביב מיטת אביהם כשנשא את דבריו האחרונים ואסף אחר כך את רגליו, בשֵׁלים להתמודד עם אתגרי המחר שמזמנים להם החיים.

זהו היסוד בסיפור, שעלינו להניח שהוא מבטא נאמנה מציאות היסטורית חברתית. כך, פחות או יותר כמסופר כאן, סיימו אנשים את חייהם; כך, פחות או יותר כבסיפור זה, המשיכו אנשים את חייהם לאחר שליוו את ההולכים אל מותם ונפרדו מהם. כשחוּבר הסיפור הזה, ותהא תקופת חיבורו אשר תהא – כך חיו ומתו, כך נשקו חיים למיתה ומיתה לחיים.

אנו איבדנו הרבה מיכולת זו. עם התפתחותה של החברה המודרנית, עם התפתחות הרפואה והשתכללותה ועם התפוררותה של המשפחה המורחבת – איבדנו הרבה מן ההבנה היסודית שהמיתה היא חלק מהחיים, שחיים לאמתם פירושם גם להיאסף מפעם לפעם סביב ההולכים אל מותם. אנו מפחדים מן המוות, מנסים להסתיר אותו, קוברים אותו הרחק מחיינו בבתי חולים ובבתי זקנים, מקפידים שילדינו לא ייחשפו לו. הרבה ברכה יש ברפואה המודרנית ובמוסדות הרפואיים והסיעודיים שפיחתנו; הרבה תוחלת חיים הם מוסיפים לנו. אולם הניסיון להסתיר את המוות ולהיסתר ממנו, הניזון מקיומם של אלה, אינו רק חסר תוחלת ושקרי; הוא גם מסוכן ובלתי מוסרי. הוא שקרי משום שהמוות נוכח בחיינו בין אם נשכיל להישיר מבטנו אליו בין אם לאו. אדרבא, ככל שנרבה להסתירו ולהיסתר מפניו כך ייראה לנו מאיים ודמוני יותר. כך יחלוש על חיינו במקום להיות חלק מהם. כך נחוש, כדברי מרטין היידיגר, הפילוסוף הגרמני , שנעשה לימים לתומך נלהב בנאצים, שכל מהותם של החיים היא שהם הולכים לקראת המוות. ניסיון זה להסתיר את המוות ולהדירו מחיינו הוא גם בלתי מוסרי משום שמשמעו שאנו מפקירים את ההולכים אל מותם ומותירים אותם לבדם, פיסית, נפשית ורוחנית; וזאת דווקא ברגעי החיים שבהם אנו מצוּוים להיאסף סביבם, להיות עימם, להקשיב לקולם ולנאקתם. מוות לעת זקנה, מותו של אהוב בטרם עת, מוות צפוי ומוות פתאומי – כל אלה קוראים לנו להיות נוכחים ככל הניתן בעת שהחיים מתקרבים אל מותם, לא פחות מבעת האבל כאשר המת כבר מונח לפנינו.

גם את זה מבקשת הפרשה ללמד. היא מבקשת ללמדנו להיאסף סביב מיטת האדם החי, שרגעיו ספורים. היא מבקשת ללמדנו להקשיב לדברי ההולכת אל מותה, לרגשותיה, למאוויים שלה. היא תובעת מאתנו להיות נוכחים, להושיט יד, לשוב אל "החסד והאמת" שבני האדם ידעו להעניק באורח טבעי, מובן מאליו. מי שיֵדע לחיות כך את חייו, יֶדע שאהב באמת, שמילא את חובתו; מי שתֵּדע לעשות זאת תוכל לקוות שבבוא יומה ימצא בה הכוח לומר בהשקט ובבטחה את דְּברהּ האחרון ואפשר גם שימצאו לה אוהביה שיהיו עימה באותם רגעי קדוּשה אחרונים, שבסופם תאסוף את רגליה ותיאסף אל אימותיה.