הדרשה השבועית

בהעלותך

על היצר והתאווה

הרבה גליה סדן

לפני שנים אחדות קראתי שש"י עגנון, שהיה צמחוני מתוך הכרה, נשאל כיצד למרות דאגתו לחיות ועקרונותיו שלא לאכלן, הוא מרשה לעצמו לאכול דגים. תשובתו הייתה, בקירוב – "ומה לעשות, ואך בשר ודם אנוכי". לכולנו עקרונות וערכים, אולם יש ואנו מוצאים את עצמנו נכנעים ליצר, לצורך לספק את הגוף והנשמה, לתאווה. התאווה, שהיא אחד הנושאים המרכזיים בפרשתנו, פרשת "בהעלותך".

פרק י"א בספר במדבר הוא פרק מביך, שכן דומה שכולו שרוי באווירת חוסר שביעות רצון – העם איננו מרוצה מן המזון המסופק לו, משה איננו מרוצה מן העם, ואלוהים – הוא פשוט איננו מרוצה מאף אחד, וגם דואג להביע זאת בדרך אגרסיבית במיוחד.

הנדודים במדבר נותנים את אותותיהם בכל. על אף שהארץ המובטחת מחכה ממש מעבר לפינה, כפי שתלמד אותנו הפרשה הבאה, היא נראית רחוקה מתמיד, והמסע אליה הופך להיות מתסכל ובלתי-נסבל לכל המעורבים בו.

בפרק י"א אין הבטחה. יש בו בעיקר כעס, חוסר נחת, חוסר עקביות וחוסר סבלנות וסובלנות.

במהלך הפרק משתלבים להם יחד שני עניינים שהפרק עוסק בהם לסירוגין, הקשורים-לא קשורים זה בזה. העניין האחד הוא התשוקה לבשר ופרשת השלו. בעקבות תלונותיו של העם מכריז משה בפני האלוהים:

לֹא-אוּכַל אָנכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי: וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: (יד-טו).

כאן משתלב לו העניין השני, והוא מינוי שבעים הזקנים האמורים לסייע למשה לשפוט את העם ולהנהיגו. ודומה שבפרק זה כל מהותה של ההנהגה מתמצה בניסיונות לספק את תאוותיו של העם.

לקיטורים של העם, ואפילו לאלו של משה, כבר התרגלנו. מה שמעניין בפרק הוא תגובותיו של האל לתביעתו של העם: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

תוכניתו הראשונה של האלוהים היא "תגובה חינוכית" במובן הרע של הביטוי –

"לֹא יוֹם אֶחָד תּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (יט-כ).

כביכול אמר האל – נמאסתם עלי, על כן תאכלו בשר עד אשר ימאס עליכם.

משה, בקוצר אמונתו ובקוצר רוחו, מעיר לאל באירוניה כי הם מצויים באמצע המדבר, וצאן, בקר ואפילו דגים אינם בדיוק מצויים שם. על כך משיב האל בקוצר רוח משלו: "הֲיַד ה' תִּקְצָר?!".

ופה, באמצעו של הסיפור, אנחנו חוזרים לפתע לעניין שבעים הזקנים, ומתבשרים יחד עם משה כי שניים מהם, אלדד ומידד "מתנבאים במחנה" ולא באוהל מועד, כנדרש. יהושע, יד-ימינו של משה, מציע מיד לכלוא אותם, אולם משה עונה לו:

"הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:"

תשובה יפה משיב משה ליהושע, אולם אני חשה כי אולי גם היא, באווירת הפרק כולו, נאמרת בקוצר רוח, כאילו ביקש משה מיהושע להפסיק להטרידו בבעיות הקטנות והשוליות.

המשכו של הפרק הוא בסיפור השלוים המעופפים דרך-נס עד למחנה ישראל, מה שמאפשר לעם לאכול בשר. והנה, בניגוד לתוכנית המקורית, תגובתו של ה' חריפה ואכזרית פי כמה:

"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאד: וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי-שָׁם קָבְרוּ אֶת-הָעָם הַמִּתְאַוִּים:" (לג-לד).

בין קוצר רוחו של משה כלפי אלוהים וכלפי יהושע, לבין קוצר רוחו של אלוהים כלפי העם, מסופרת כאמור פרשת אלדד ומידד. מדוע היא מובאת באמצע הדברים? מה תפקידו של סיפור זה? ייתכן, כי דווקא באמצעות הדמויות השוליות האלה, אלדד ומידד, מזכירה לנו התורה שיש גם אפשרות אחרת, יחס אחר לעם ולמנהיגות. אני מדמיינת לי את אלדד ומידד מנסים ללכת בדרך לאוהל מועד, על מנת לסייע למשה במלאכת שיפוט העם, אך מעוכבים שוב ושוב על ידי חבריהם, מכריהם וקרוביהם בבקשה כי ישפטו אותם. ומה פשר הפופולאריות שלהם? אולי יכולתם שלא להיכנע לציניות וקוצר רוח, שגם הם, הרי, סוג של כניעה לתאווה.

את דבריי אני מבקשת לסיים במדרש יפה מתוך בראשית רבה (סז), בו נאמר (בתרגום ביאליק ורבניצקי ב'ספר האגדה'):

אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו: רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה. הפה והיד והרגל ברשותו: הפה, אם רוצה – עוסק בתורה ואם רוצה מחרף ומגדף; היד, אם רוצה – חולק צדקה ואם רוצה – גונב והורג; הרגל, אם רוצה – הולך לבתי טרטסיאות ולבתי קרקסיאות, ואם רוצה – הולך לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

איננו יכולים, וגם בוודאי איננו רוצים, להימנע משימוש בחושינו, ביצרינו, בתאוותינו. הבה נזכור, שהיצר והתאווה הם שהביאונו לעולם והם שהופכים אותו לצבעוני, מרגש ומסעיר כל כך. אולם אנחנו יכולים ויכולות לבחור מה לעשות עם המידע שחושינו מספקים לנו. במילים אחרות – חושינו מספקים לו עולם שאין בו גבולות, אולם כל חברה מתוקנת מבוססת על ההנחה שמרבית בני האדם יבחרו להציב גבולות לעצמם על אף הגירויים להם אנחנו חשופים.

ואם עלה בידינו, כש"י עגנון, להציב לעצמנו גבולות שגם אם אינם אידיאלים הם מאפשרים לנו למצוא את האיזון הנכון לנו – דיינו.